קשה לי להתחיל לספר מה קורה בחיים שלי עכשיו.

כי פשוט קורה כל כך הרבה, שזה לפעמים יותר מדי לעכל.

אחרי שבוע ויומיים (מיום רביעי שעבר), להסתכל על הימים האחרונים זה כמו להעביר סרט רץ במוח. כי הוא לא באמת הפסיק לרוץ...

אם חיכיתי למשהו בחודשים האחרונים זה בהחלט לא ליומולדת, ולא להוכחה הזאת שהנה "אני גדולה ויאי אני גם יכולה לקנות אלכוהול". לא.

מה שבאמת חיכיתי לו זה לחיוך אמיתי כזה

חיוך שלקח לו הרבה זמן לחזור אחרי כל מה שקרה בתחילת עד אמצע שנת הלימודים הנוכחית.

חיוך אמיתי

כזה שלא קונים בשוק

כזה שלא מחליפים בחנות בגדים.

חיוך שרואים אותו מרחוק, אבל גם מקרוב, בעיניים, ובכל מה שאני עושה.

חיוך כזה

שאפשר להשיג רק בזכות אירועים ואנשים שלא מאפשרים לך להרגיש שונה פרט לבאמת אושר וסיפוק.

סיפוק שיש לך הכל.

סיפוק שאתה יכול באמת ובתמים להנות מפורים, החג הכי אהוב עליך בשנה, למרות שהמערכת ניסתה להרוס אותו.

סיפוק שאתה יכול לשבת על הכביש בעדלאידע, ולצרוח ולמחוא כפיים כאילו מינימום חזרת לילדות. ומקסימום נשארת ילד בתוכך.

סיפוק שאתה יכול לרקוד, לא משנה כמה ההופעה טיפשית ומיותרת, ועדיין לצחוק. כי מי אמר שאסור?.

סיפוק שאתה יכול לא לישון בלילות אבל לקום בבוקר ערני ועם חיוך על השפתיים. למה? כי אנשים כמו חברים שלך קיימים כדי לגרום לך לעשות זאת.

סיפוק שאתה יכול לחיות, ולחיות באמת, למרות כל הלחץ והדרישות מהלימודים. הם תמיד שם, ותמיד יהיו, ועל זה אין מה להתווכח.

סיפוק שאתה יכול להתקשר לחברה טובה ותוך כמה שעות היא תהיה פה כדי לשפוך את הלב.

סיפוק שאתה יכול להנות מסדרה אהובה בלי הפרעות, ולשקוע לתוך עולם שלא בהכרח טוב יותר משלך.

סיפוק, שיש לך משפחה, חברים, חברות, וחבר, לחגוג איתם את שבוע היומולדת הכי מדהים בחיים.

והוא באמת היה כזה.

אז אמנם לא אהיה בת 17 יותר

ואמנם ייקח עוד קצת זמן כדי להבין את זה

אבל בנתיים טוב. טוב מספיק ובלי עין הרע ובלי (שימו לב) צורך לדפוק על עץ.

אני. (אני גדולה, אני קטנה, אבל בעיקר אני. )