מאז שאני זוכרת את עצמי בכל הבלוגים שהיו לי, שזהו השריד האחרון שבהם, הייתי כותבת כשרע לי. כשאני רציתי לבכות. כשלא היה לי חשק. ויותר גרוע מזה, כשרציתי למות. 

לא זכור לי מתי הייתה הפעם האחרונה שבכלל חשבתי להכנס לפה כשהיה לי טוב.

אז הנה הרגע ההסטורי הזה.

אני כותבת כשאני הכי מאושרת שיש.

אני כותבת ממקום שבאמת טוב לי בו.

כותבת כהרגלי, בלי לנסות להתייפות ובלי להיצמד לאיזשהן דרכי כתיבה מקובלות.

כותבת מה שבא לי, איך שבא לי.

ולמה אני מאושרת?

או, זו שאלה טובה.

איזו אישה לא תהיה מאושרת כשהיא מתארסת?

בגיל 24, אחרי זוגיות של שלוש שנים.

אחרי שהיה לי בן זוג אחד בגיל 15 (ועוד הרבה שפשוט סיפקתי אתם יצר).

אחרי לילות ארוכים חסרי שינה בגלל דמעות חונקות או בגלל סדינים רטובים מתשוקה של אהבה.

אחרי כל זה.

אני מאושרת.

ואיך אפשר שלא?

אז הנה אני.

ג'ני, נושקת ל25, כותבת עוד פוסט סתמי חסר תכלית של עידכון חיים (נראה לי שישרא כבר התרוקן מכאלו שכותבים תוכן סתמי), מאורסת ומאושרת.