חברתי מרינה מהעבודה התחתנה לא מזמן. אתמול היא הודתה בפני העשתה לא מעט דברים בחייה כי הרגישה שהיא מוכרחה. כמו כן היא אמרה לי שאין שום דבר שהיא הייתה רוצה מהחיים האלה. כלכך הופתעתי, איך יכול להיות? האם היא בכלל מודעת לעובדה כמה קטנים הם חייה בהשוואה לכדור הארץ שלנו, ואני לא הלך רחוק יותר מזה כדי לא לקבל כאב ראש מיותר. היא בסוג של דיכאון קל.
הייתה לי שיחה קטנטונת עם תמיר. גם לדעתו דיכאון אמור לבוא מההבנה כמה חיינו צרים וכמה דברים לעולם לא נשיג במהלך חיינו, ומי יודע אם יהיו חיים אחרים?
כסף. כשבריאים הדבר החשוב ביותר לאחר מכן זה כסף. כי מה אפשר לעשות בלי?
היית איפעם בקוטב הצפוני? לא? אז שימי לך את זה כמטרה. אבל אני יודעת שאף פעם לא אהיה שם... אל תחשבי על זה, אם את רוצה שימי לך את זה כמטרה, רק כדי לדעת שיש משהו שאת רוצה לעשות.
אני כבר חצי שנה נמצאית במסגרת. אני זוכרת בשבוע שעבר התקשרתי אם אמא שלי הביתה ואמרתי לה בהתלהבות שאני רוצה לדעת איך צריכים לנקות שירותים. היא אמרה שמשום מה כשאני נמצאית רחוק אני נעשית כלכך חמודה, והנה היום אני בבית, ועוד לא עשיתי כלום חוץ מלשמוע הרבה מוסיקה שלא הייתה לי הזדמנות לשמוע.
כדור הארץ, הבית שלנו, כלכך מזובל, ואני רק רצה הביתה, מתחממת, ושוכחת, כמו שהרוב עושים.
כשמחשבה עוברת במוחי אני צריכה לחשוב אם מותר לי לחשוב עליה או לא, ולעיתים גם להלחם ברצונות הגוף.
מזל שיש לי את שמשון, מה הייתי עושה בלעדיו.
אני עדיין יושבת בגופיה ותחתונים, או מקסימום איזו חצאית מתנפנפת, איך זה יכול להיות שבתוך שניה אני ימות, והאחרים רק ישימו עוד שכבה קטנה של בגדים. למה בגדים לא מחממים אותי, איך זה יכול להיות? האם גם השנה זה יהיה ככה? אבל... זה החורף הראשון זה הרבה זמן שאני במסגרת, ונראה מה יהיה. אני עכשיו שוקלת משהו כמו 62.4 ביום טוב ללא הרבה בגדים ועל בטן ריקה,
נראה מה.
שום איפור לא יסתיר את החיוורון, ושום קרם לא יפסיק את היובש והמוות, אני שונאת חורף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
