הגבלת השלטון

1. הפרדת רשויות

במטרה להגביל את השלטון ובמטרה למנוע ריכוז כוח רב מידי בידי גוף שלטוני אחד ג'ון מונטסקייה, הוגה דעות מהמאה ה-18 הגה את רעיון הפרדת הרשויות.

הרשויות מחולקות ל-3:

1. הרשות המחוקקת – כנסת.
2. הרשות המבצעת – ממשלה.
3. הרשות השופטת – בתי משפט.

כל אחת מהרשויות מבצעת את תפקידיה על פי מה שקבע המחוקק.

מטרות הפרדת הרשויות היא:

1. פיזור הכוח בידי מספר מוסדות שלטון.
2. מניעת עריצות של השלטון.
3. שמירה על זכויות האדם והאזרח במדינה.
4. אבטחת התנהלות תקינה וטהורה של השלטון.

2. בחירות

בחירות דמוקרטיות חשובות מאוד להמשך תפקידה של הדמוקרטיה, הן אלו אשר מאפשרות חילופי שלטון, הן מגבילות את השלטון, משום שהעם נותן ציון לנבחריו. הבחירות מאפשרות ביקורת של העם על הנבחרים, הנבחרים יודעים שאינם יכולים לעשות כרצונם גם כאשר הם נבחרו על ידי העם והם חייבים לגלות אחריות בשעתם בשלטון.

בקיום הבחירות באים לידי ביטוי עקרונות דמוקרטיים רבים:

א.     עקרון הכרעת הרוב: תוצאות הבחירות נקבעות על פי רוב העם, המפלגה שקיבלה את מרבית הקולות היא זו שמרכיבה את הממשלה ונציגיה נמצאים במוסדות השלטון.

ב.     עקרון שלטון העם

ג.      עקרון הגבלת השלטון

ד.     עקרון ההסכמיות

ה.    עקרון הפלורליזם: מפלגות ודעות שונות, ייצוג מגזרים שונים.

ו.      קרון זכויות האדם והאזרח: לבחור, להיבחר, חופש הביטוי, חופש הדת, התאגדות המחשבה והדעה וכו'..

בבחירות דמוקרטיות קיימים 5 מאפיינים שהם תנאי חובה לקיום מספר בחירות דמוקרטיות:

1. כלליות: כל אזרח במדינה זכאי להשתתף בבחירות להצביע למוסדות הנבחרים (זכות השוויון).
2. חשאיות: כל אדם רשאי להצביע כרצונו ועל פי השקפת עולמו, אף אחד לא צריך לדעת לֶמָה להצביע. (חירות, חופש הביטוי).
3. שוויוניות: כל הקולות נספרים בצורה שווה, כל קול שווה קול אחד.
4. מחזוריות: הבחירות מתקיימות בפרקי זמן ידועים וקבועים מראש על פי החלטת המחוקק (כל 4 שנים).
5. התמודדות חופשית: בבחירות דמוקרטיות יש צורך שלפחות 2 מפלגות או יותר יתמודדו על קולות העם. במהלך ההתמודדות באות לידי ביטוי זכויות האדם והאזרח.
   לדוגמא: חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות, הזכות לבחור ולהיבחר, חירות כללית שמצויה לאדם וכו'.

שיטות בחירות:

בכל המדינות הדמוקרטיות מתקיימות בחירות כאשר כל מדינה קובעת לעצה מהי השיטה המתאימה לה, כל מדינה לוקחת בחשבון את אופי המדינה, מספר האזרחים, הרכב האוכלוסייה וכו'. אנו נציג 2 שיטות ממדינות דמוקרטיות שונות.

כאשר מחליטים מה תהיה השיטה הרצויה והמתאימה למדינה לוקחים בחשבון את הקריטריונים הבאים:

1. עקרון הייצוגיות של הבוחרים: בשיטה היחסית קוב הקבוצות מקבלות ייצוג, נשמעות דעות שונות, אידיאולוגיות שונות ואינטרסים שונים. בשיטה זו בא לידי עקרון הפלורליזם. שיטה זו מתאימה למדינות מפולגות,שסועות, מרובות אי הסכמה ומחולקות, אך שיטה זו מובילה לחוסר יציבות של השלטון.
2. עקרון היעילות והיציבות השלטונית: בשיטה האזורית – רובית עקרון הייצוגיות נפגע משום שרק הקולות שזכו ברוב באים לידי ביטוי, כל היתר ללא ייצוג בפרלמנט, שיטה זו פוגעת בעיקרון הפלורליזם אבל מצד שני משיגה שלטון יציב ויעיל.

3. חוקה

חוקה היא אוסף של חוקים וכללים הקובעים את אופי המשטר ואת עקרונות היסוד עליהם מושתתת המדינה. החוקה קובעת את מבנה השלטון, את סמכויותיו של השלטון ואת יחסי הגומלין המתקיימים בין האזרחים למדינה. החוקה מסדירה את זכויות האדם והאזרח את חובות האדם ויחס המדינה למיעוטים.

חוקה נוצרת כאשר:

מוקמת מדינה חדשה וצעירה  (חוקת ארה"ב) או כאשר מתרחשת מהפכה במדינה ואז יוצרים חוקה חדשה (חוקת צרפת).

תפקידי החוקה:

1.  
   • החוקה מרסנת את השלטון.
   • החוקה מונעת מהשלטון לעשות בכוחו שימוש לרעה.
   • החוקה מגנה על זכויות האדם והאזרח במדינה.
   • החוקה מגדירה את היחסים בתוך המדינה על מנת שהמדינה תתפקד בצורה יעילה ומבוקרת.
   • החוקה מבטיחה את רציפות השלטון, שלא ניתן יהיה לבצע שינויים מהותיים בסדרי השלטון.

עליונות החוקה:

לחוקה יש מעמד מיוחד, היא חשובה יותר מכל חוק אחר, קשה לבצע בה שינויים, החוקה מקשה על הרשות המחוקקת בחקיקת חוקים ולא ניתן לחוקק חוקים בצורה פזיזה כאשר יש חוקה. כל חוק חדש נבדק האם הוא אינו סותר או מנוגד לנאמר בחוקה, במידה וכן החוקה מבטלת חוק זה. במדינות בהן קיים חשש לחקיקה פזיזה ולחקיקה שתפגע בזכויות האדם והאזרח או בחוקים קיימים. החוקה חייבת להיות מותאמת לאופי המדינה ורוח התקופה.

מדינות לדוגמא:

צרפת: יש בה חוקה ועל מנת לבצע שינוי נדרש רוב של 60% באסיפה הלאומית או רוב רגיל שאליו מתלווה משאל עם.

גרמניה: על מנת לבצע שינוי בחוקה דרוש רוב מיוחס (לפחות 2/3 מבית הנבחרים).

ארה"ב: על מנת לבצע שינוי בחוקה נדרש רוב מיוחס של 2/3.

בישראל אין חוקה עדיין, הרשות המחוקקת אחראית על כינונה או ייסודה של החוקה, בנוסף זה אחראית הרשות המחוקקת גם לחקיקת חוקים רגילים.

קיימות שתי סוגי חוקות:

חוקה פורמאלית וחוקה מטריאלית.

1. חוקה פורמאלית: זוהי חוקה שהתגבשה על ידי האסיפה המכוננת ואושרה על ידה, זוהי חוקה שמנוסחת על פני מסמך רשמי אחד מאורגן ומסודר. החוקה כוללת בתוכה נושאים חשובים המבטים את עקרונות המשטר הדמוקרטי.
החוקה היא במעמד על בהשוואה לחוקים רגילים, חוק שסותר את הנאמר בחוקה מבוטל, על מנת לבצע שינו בנאמר בחוקה זו, יש צורך ברוב גדול במיוחד (מוחלט/מיוחס).
קיימת חוקה פורמאלית גמישה, שקל לבצע בה שינויים וקיימת חוקה פורמאלית נוקשה, שקשה לבצע בה שינויים. לדוגמא: ארה"ב, צרפת, גרמניה.

2. חוקה מטריאלית: חוקה הכוללת אוסף של מנהיגים ופסקי דין חשובים שעוסקים במוסדות השלטון שיש להם מעמד גבוה יותר מחוק רגיל, אבל לחוקים אלה אין מעמד משפטי.
על מנת לבצע שינוי בחוקה זו אין כללים ברורים שעל פיהם אנו נדרשים לפעול משום שהיא אינה מנוסחת ומרוכזת על פני מסמך רשמי אחד, ולכן קל יותר לשנות אותה.
חוקה זו לא חוברה על ידי האסיפה המכוננת והיא לא קבלה אישור ממוסד מכונן. החוקה התגבשה בצורה הדרגתית ולכן היא עדיין לא נמצאת על פני מסמך רשמי אחד.

לדוגמא: ישראל, בריטניה.

חוקה פורמאלית חשובה להגבלת השלטון אבל מדינה דמוקרטית יכולה לפעול גם ללא קיומה של חוקה. היא חשובה אבל אפשר גם בלעדיה. ולראיה יש מדינות דמוקרטיות שאין בהן חוקה והן עדיין דמוקרטיות, ולהפך, יש מדינות שהן לא דמוקרטיות, ויש בהן חוקה.

העקרונות הדמוקרטיים הבאים לידי ביטוי בקיומה של חוקה:

1.  
   • עקרון הסובלנות.
   • עקרון ההסכמיות.
   • זכויות האדם והאזרח.
   • עקרון הגבלת השלטון.

4. מנגנוני פיקוח ובקרה

קיימים גופים שונים ודרכים שונות שבעזרתן ניתן לפקח ולבקר את עבודת השלטון:

. ביקורת מוסדית פורמאלית:

א. פרלמנט – כנסת: בישראל הכנסת ממלאת תפקיד חשוב בפיקוח על השלטון (הממשלה).

הכנסת מחוקקת חוקים שתפקידם להגביל את הממשלה ולקבוע עבור הממשלה כיצד עליה לפעול. לדוגמא: הכנסת קובעת את תקציב המדינה, את גובה גביית המיסים..

הכנסת יכולה להצביע הצבעת אי אמון בממשלה, "להפיל" אותה ולהוביל את המדינה לבחירות חוזרות.

אופוזיציה – אלו הם חברי כנסת שאינן חברים בממשלה והם אינם תומכים בממשלה, אבל כאופוזיציה הם יכולים לבקר את הממשלה, לשאול שאלות, לבדוק התנהגות.

דרישת מידע- הפרלמנט יכול לדרוש מידע מהממשלה על ידי הצגת שאילתות כאשר חבר כנסת מציג שאלה לשר מסוים, השר מקבל מספר ימים שבתום אותם ימים הוא חייב לעלות לדוכן במליאת הכנסת ולתת תשובות.

ב. המוסד לביקורת המדינה: מוסד זה ממונה על בדיקת התנהלות משרדי הממשלה וכל המשרדים הממשלתיים, מבחינת קבלת החלטות, הקצאת תקציבים, מינויים. תפקידו של משרד זה לבדוק שהכל נעשה על פי החוק. מזרד זה מפרסם פעם בשנה את דו"ח מבקר המדינה שבוא הוא מפרט את ההתנהלות הלקויה של משרדי הממשלה. המשרד אינו תלוי בממשלה והוא מחויב רק לחוק.

ג. נציב תלונות הציבור – "אומבודסמן":  זהו מוסד שתפקידו לקבל את תלונות הציבור כאשר הציבור מרגיש שפעלו כלפיו בחוסר צדק, שפגעו בו או שנעשו דברים בצורה לא תקינה.

ד. מערכת בתי המשפט: מערכת בתי המשפט מכסות את משרדי הממשלה ורשויות השלטון, הם מגנים על האזרח מפני השלטון ומפני התנהלות בלתי תקינה.

ה. היועץ המשפטי לממשלה: היועץ המשפטי לממשלה ממונה על שמירה על שלטון החוק במדינה בשם ולמען אזרחי המדינה, ולכן הוא חייב במסגרת תפקידו לבקר את הממשלה ואת תקינות פעולותיה. פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה הם שומרי החוק במדינה והם אלו אשר מבקרים את התנהלותה התקינה של הממשלה.
קיימות שתי דוגמאות נוספות לביקורת של היועץ המשפטי לממשלה.

1. הקמת ועדת חקירה ממלכתית – זוהי וועדה שנתאים בה שופטים ואנשים מקצוע שחוקרים בצורה חיצונים וניטראלית אירועים הנמצאים על סדר היום הציבורי.
   לדוגמא: מסקנות של מלחמות, ועדת וינוגרד.
2. ועדת חקירה פרלמנטארית -  זוהי ועדה שבה יושבים חברי כנסת ובודקים את תפקוד הכנסת, זוהי מעין ביקורת פנימית, כלי זה מהווה בעיה ולכן לא נעשה בו שימוש רב בשל ניגוד אינטרסים ואינטרסים פוליטיים.

2. אמצעים בלתי פורמאליים:

א. התקשורת: במדינה דמוקרטית התקשורת מגבילה את כוחו של השלטון. היא מפקחת ומבקרת את צעדי השלטון והתקשורת היא זו שמדווחת לציבור על אופי התנהלות נציגי השלטון. התקשורת כוללת את כל אמצעי התקשורת המצויים כיום, כגון: עיתונות כתובה.

ב. דעת קהל: לאחר שהציבור ניזון מכלי התקשורת השונים הוא מביע את עמדותיו בהפגנות, מחאות, עצומות, שביתות, מכתבים לתקשורת.. כאשר דעת הקהל שלילית בעניין התנהלות השלטון, חייב השלטון לקחת בחשבון את רצון העם ולהתחשב בציבור הרחב.

ג. אומנות: קיימים תחומי אומנות שונים שדרכם מועברת ביקורת על השלטון על ידי שירי מחאה, הצגות, ציורים, תערוכות, סרטים ועוד..

פרק ה': עיקרון שלטון החוק במדינה דמוקרטית

שלטון החוק במדינה דמוקרטית יוצר סדר בהתנהלות המדינה כאשר אי ציות לחוק זוהי עבריינות פלילית. בהתאם לעיקרון האמנה החברתית בני האדם ויתרו על מצבם הטבעי במטרה לחיות יחד במסגרת של מדינה והם יצרו יחדיו הסכמה לגבי החיים במדינה, זה מה שמלכד ומאחד את כל האזרחים. האמנה החברתית והמדינה מספקות לאדם את כל מה שהוא זקוק לו על מנת לחיות טוב יותר, ולכן הוא הסכים לוותר על המצב הטבעי ולקבל עליו את הכללים הנהוגים במדינה. הציות לחוק מבטא את ההסכמה בין האזרחים למדינה ולכן קיימת חשיבות רבה לציות לחוק. קיים הבדל ביחס לחוק ובאכיפת החוק במשטר דמוקרטי ובמשטר שאינו דמוקרטי.

1.  
   • במשטר דמוקרטי: כולם שווים בפני החוק. החוק נמצא מעל כולם, כולם כפופים לו באותה הצורה והחוק נאכף בצורה זהה על כולם ומכאן נובע שחובת הציות חלה על כולם.
   • במשטר שאינו דמוקרטי: החקיקה נעשית על ידי אנשי השלטון, בעלי ההון, משפחות של השלטון, מפלגות. החוק מחייב רק את העם ולא את השלטון, השלטון לא כפוף לחוק ואינו חייב לציית לו. היחס לעם הוא יחס של דיכוי, חינוך לציות עיוור על ידי תעמולה, שטיפת מוח והפחדה.

חוק זהו הוראה שקובעת הרשות המחוקקת במדינה, מנהג שנעשה לנורמה משפטית.

בשלטון החוק קיימים שני מובנים:

1. המובן הפורמאלי: עוסק בכללים שעל פי הם נחקק החוק ובנהלים שעל פיהם נאכף החוק. כל חוק חייב להיחקק על ידי הכנסת, על ידי נציגי העם שנבחרו על ידי העם. החוק במובן הפורמאלי קובע את גבולות המותר והאסור במדינה לאזרח ולשלטון. החוק קובע את הזכויות והחובות של אזרחי המדינה. החוק חייב להיות מפורסם ידוע וברור לכולם, מאותו  רגע חובת הציות לחוק חלה על כולם ויש לאכוף את החוק בצורה שווה על כלום.
2. המובן המהותי: של שלטון החוק בודקים שהחוק מוסרי, מתאים לעקרונות הדמוקרטיים ולעקרונות עליהם מושתת המדינה. החוק חייב להגן על זכויות האדם והאזרח, המיעוטים, החוק מונע עריצות ומאזן בין חיי הפרט לחיי הכלל.
   כאשר נחקק  חוק שסותר או פוגע בזכויות האדם והאזרח ניתן לבטלו או על ידי חוקה או על ידי בג"ץ. חובת הציות לחוק חלה על כולם, אבל ישנו חוק שאסור לציית לו גם כאשר האדם ייחשב לעבריין (פקודה בלתי חוקית בעליל).

העקרונות הדמוקרטיים הבאים לידי ביטוי בשלטון החוק:

1. עיקרון שלטון העם: העם בוחר את נציגיו והנציגים היושבים ברשות המחוקקת הם אלו אשר מחוקקים את החוקים ומבטאים את רצון העם.
2. עיקרון הכרעת הרוב: כל חוק מתקבל לאחר הצבעה והחלטה שמתקבלת היא אשר קיבלה את רוב הדעות.
3. עיקרון ההסכמיות: שלטון החוק במדינה מבטא את ההסכמה הקיימת בין אזרחי המדינה בעזרתה של חקיקה שמוסכמת ומקובלת על כולם ניתן לקיים חיים נורמאליים במדינה.
4. עיקרון הפלורליזם:  החוקים השונים מייצגים את הקבוצות השונות בחברה ואת שמירת האינטרסים של כל אחת מהן. כאשר מציעים חוק מושמעות דעות שונות בעד או נגד הצעת החוק הקיימת. כל מפלגה רשאית להציע הצעת חוק שתקדם את האינטרסים והדעות שלה.
5. עיקרון הגבלת השלטון: כאשר החוק עובר מפורסם וידוע הוא מחייב את כולם ובצורה זו הוא מגביל את השלטון משום שגם רשויות השלטון מחויבות לעבוד על פיו.
6. עיקרון השוויון: כולם כפופים לחוק ומצייתים לחוק בצורה שווה וגם הענישה שווה ביחס לכולם.

סוגי עבריינות:

כל אי ציות לחוק זוהי עבריינות למרות שקיימת הסכמה על נחיצותם של החוקים אנו פוגשים במצבים רבים שבהם אין ציות לחוק. אי ציות לחוק נעשה על ידי אנשים בודדים, קבוצות, מפלגות, אנשי שלטון.. עבריינות זוהי פעולה הנעשית בניגוד לחוק, פעולה שנתפסת כמסוכנת ומזיקה לחברה ולכן יש להיענש עליה.

קיימים סוגים עבריינות שונים:

1. עבריינות פלילית רגילה: זוהי עברה שמבוצעת על ידי אדם או קבוצה למטרת רווח אישי, טובת הנאה אישית, סיפוק יצרים ותועלת אישית. לדוגמא: רצח, אונס, גנבה..
   עבריין זה נושא באחריות למעשיו וייענש על פי מה שקבוע בחוק ועבריין פלילי רגיל מסכן את הציבור במדינה ולכן רשויות השלטון מבצעות פעולות של הסברה ומניעה במקביל להעמדת העבריינים לדין.
2. עבריינות אידיאולוגית: זוהי עבירה שמבוצעת על ידי אנשים מן השורה, נורמטיבים, בדרך כלל שומרי חוק. עבריינים אלו פועלים על פי צו מצפונם ועל פי השקפת עולמם, הם אינם מוכנים לסתות ממה שהם מאמינים בו גם אם המחיר הוא העמדה לדין וקבלת עונש. עבריינים לוקחים על עצמם את האחריות למעשיהם והם יודעים שיענשו.
   העבריין האידיאולוגי מתפצל לשניים:
   א. עבריין אידיאולוגי מצפוני: זהו עבריין שפועל לבדו על פי מצפונו, הוא לא מנסה לשנות את המציאות או מדיניות פוליטית, הוא פועל מתוך שיקוליו המוסריים והאישיים והוא בוחר להיצמד למוסר ולא לציית לחוק. לדוגמה: חייל פציפיסט שמסרב להתגייס.
   ב. עבריין אידיאולוגי פוליטי: זהו עבריין שגם הוא פועל על פי צו מצפוני, ממניעים פוליטיים, הוא פועל נגד השלטון ונגד המדינה במטרה ליצור שינוי ולהשפיע על מקבלי ההחלטות להעלות לדיון בסדר היום הציבורי ולגייס דעת קהל אוהד. עבריין זה מנצל את המשפט כדי ליצור התעניינות בציבור.
3. עבריינות שלטונית: זוהי עבריינות שמתבצעת על ידי אישיות ציבורית, אדם בעל שליטה, בעל תפקיד ציבורי שמנצל את מעמדו ומפר את החוק. עבריין זה אינו פועל לשם השגת רווח אישי או לשם השגת טובת הנאה אישית אלא למען התפקיד, האידיאולוגיה והציבור שלו. לדוגמא: שר שמעביר כסף בצורה לא חוקית לתנועה בה הוא מאמין. עבריין שלטוני מנצל את כוחו ומעמדו ללא רווח אישי בניגוד לעבריין פלילי רגיל שמטרת העברה היא רווח אישי וטובת הנאה.

גבולות הציות לחוק במשטר דמוקרטי

חובת אי הציות לחוק

ישנם מצבים בהם חלה על האדם/חייל חובה לא לציית לחוק למרות שכל אי ציות גורר ענישה במצב של פקודה בלתי חוקית בעליל מבצע הפקודה ייענש על עצם מילוי הפקודה.

סוגי פקודות:

1. פקודה חוקית: זוהי פקודה שהאדם/חייל חייב לציית לה. אי ציות גורר ענישה.
2. פקודה בלתי חוקית: זוהי הוראת חוק לא תקינה שאינה ברוח הצבא, אבל חובה על החייל לציית לפקודה זו ורק לאחר ביצוע הפקודה רשאי החייל להתלונן על מפקדו ומפקדו יועמד לדין.
3. פקודה בלתי חוקית בעליל (בבירור): זוהי הוראת חוק העומדת בסתירה לעקרונות המוסר הבסיסיים של האדם וחובה שלא לציית לפקודה זו. מי שמציית לפקודה זו מועמד לדין וגם מפקדו מועמד לדין בשל מתן הפקודה. לפקודה בלתי חוקית העליל מספר סימני היכר:
   א. מעל פקודה זו מתנוסס דגל שחור של אי מוסריות, שהפקודה עומדת בסתירה למוסר הבסיסי.
   ב. פקודה זו נתפסת על ידי כל אדים סביר כלא מוסרית, לא על ידי אדם אטום ומושחת ולא על ידי אדם מוסרי במיוחד.
   ג. זוהי פקודה שדוקרת את העין ומקוממת את הלב. אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום ומושחת.
   ד. זוהי פקודה שכל אדם גם אם אינו משפטן מבין שאין לציית לה משום שהיא מנוגדת למצפונו של כל אדם רגיל.

אירועי כפר קאסם:

באוקטובר 1956 הוטל סגר על כפר קאסם, אין אישור יציאה מהבתים מהשעה 17:00 ועד לשעה 06:30 בבוקר שלמחרת. הפקודה שניתנה לחיילים הייתה שיש לירות בכל אדם שיסתובב בשעת ההסגר. לירות על מנת להרוג. באותו היום בשעות הערב חזרו מיום עבודה

לאחר השעה 17:00 47 פועלים, לאחר שעות ההסגר. הפועלים לא שמעו על ההסגר והם נורו למוות על ידי חיילי מג"ב שהיו שם. לאחר המעשה (הטווח) הועמדו לדין גם המפקדים וגם החיילים שביצעו את הפקודה. הם נמצאו אשמים והורדו בדרגה והושמו במעצרים.