מכירים את הקטע הזה שאתם מרגישים שאתם חיים בתוך סרט?
אז זהו שהיום היה אחד מאותם רגעים רק שהוא היה ממש סרט אימה המבוסס על חלום בלהות..
כל מה שחששתי ממנו אי פעם קרה.
החבר הכי טוב שלי עם הידידה שהיא בין אחת הידידות הטובות שלי ושבה אני עדיין/הייתי מאוהב - פשוט סיוט. הדבר שממנו הכי חששתי פשוט קרה.
מה עושים? בא לי לקבור את עצמי!!
מאותו הרגע שבו הוא אמר לי שהוא צריך להיפגש איתי ואיתה כדי לדבר הרגשתי שמשהו לא בסדר.
מאז שאני והיא נפרדנו אחרי שהיא הרגישה שזה לא זה הם היו ביחד (אתם יודעים, כזה מתחבקים ונוגעים.. אני לא מתכוון ל"חברים") ולאט לאט זה נהיה יותר יותר והם נפגשו הרבה.. ואני לא מטומטם. ידעתי שהם לא עושים משהו קיצוני אבל אני שמתי לב שיש ביניהם משהו. וזה לא שלא דיברתי איתו על זה - הוא פשוט אמר לי שגם לו זה קשה ושהוא אוהב אותה (הוא הבהיר שהוא אוהב אותה כידידה) ושאני צריך גם לקחת את זה בחשבון ולא רק אני זה שנפגע מכל העניין. מה אני אעשה אני לא שולט ברגשותיי ואני מקנא ורואה אותם ביחד מחזיקים ידיים או סתם שוכבים אחד על השנייה וזה עושה לי מין צביטה כזאת בלב.
עד שכבר ירדתי מכל העניין והבנתי שעדיף פשוט להדחיק את הכל ושאין ביניהם כלום כי הוא הבהיר לי שהוא פשוט אוהב להיות איתה ואוהב אותה בתור ידידה, אז פתאום הם באים לי עם יציאה שהם ביחד?
ומה אני אמור לעשות? לומר "אמרתי לך"? לדפוק ת'ראש בקיר? לתת לו מכות? (אני פשוט לא טיפוס של מכות וגם זה לא שהוא התכוון או משהו).
הוא אמר שהם ניסו להדחיק את הרגשות שלהם ושמו אותי בראש הפירמידה אבל הכל התפוצץ לפני כמה ימים כשהם נפגשו והוא אמר לה שהוא לא יכול יותר ושהוא רוצה לנסות למרות שהוא ידע עד כמה זה יפגע בי.
ישבנו בדשא שלושתנו והוא סיפר לי את כל זה. נתתי לו לסיים לדבר עד הסוף. כמה אירוני שבזמן שדיבר עקרתי את הדשא והפרחים הקטנים מהאדמה.. כאילו רק רציתי גם אני להתנתק מהעולם הזה באותו רגע או לקבור את עצמי באיזה בור. כשהוא התחיל לדבר עם הבעת הפנים הזו שלו כאילו מישהו מת, הבעת הפנים הריקנית והעצובה שלו, הלב שלי דפק כמו אני לא יודע מה וכולי רעדתי. לפעמים אני פשוט קולט אנשים. ידעתי שמשהו קורה. הוא גימגם כל כך ולא ידע איך לומר את זה. פשוט 10 דקות שלמות ישבנו שם שלושתינו בדממה כשבכל פעם הוא ניסה לפתוח את הפה וכל מה שיצא לו זה: "אממ.. טוב.". והיא עמדה שם כמו פסל ולא אמרה דבר. היא אפילו כינתה את עצמה כך - "אני פסל, אל תתייחסו אליי". ידעתי מיד שהכל קשור יחד ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
הוא התחיל לדבר לבסוף וסיפר על כל הקשיים ועל הקשר שנוצר ביניהם ואמר גם שהוא כמעט בטוח שהכל התחיל דווקא בגלל כל החשדות של אנשים שיש ביניהם משהו. אתם מכירים את זה שמאותו הרגע שחוששים שמשהו קורה הוא באמת מתחיל לקרות? אז זהו, שזה המקרה הקלאסי.
כשהוא סיים לדבר ידעתי שמגיע תורי. לא ידעתי מה לומר - האם לכעוס? לשמוח? להיות מדוכא ועצוב? אולי לרוץ במעגלים ולהשתגע?
הוא כל כך חשש מהתגובה שלי וגם היא והרגשתי את זה. אני לא בדיוק שמח בשבילם אבל אני גם לא אמנע מהם להיות ביחד. למה ששלושה אנשים יסבלו?
אני גם ידעתי שאני צריך עוד קצת זמן לעכל את זה ואולי כל הדברים שאני מרגיש באותו רגע הם לא נכונים ולא מבטאים באמת את מה שאני חושב.
זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עליה כאילו לא הייתה שם וכאילו אני מדבר רק איתו כמו שני חברים טובים שמדברים על אהובות ליבם למרות שידעתי בדבריי שהיא שם והתייחסתי גם אליה. אמרתי שאני לא יודע עדיין מה אני חושב או מרגיש אבל מה שבטוח אני לא חושב שהדבר הנכון יהיה לנתק את הקשר (זה האמתי הדבר הכי דבילי שאפשר יהיה לעשות) או להרביץ לו או משהו בסגנון.
הדבר שהכי לא היה במקום זה שמיד אחרי זה הייתי צריך ללכת איתה ליום ההולדת של ידידה אחרת שלי ועוד התעכבנו שם כי רצינו להמשיך לדבר על העניין. אבל לא ממש יכולתי להסביר להם את הסיבה כי עוד אף אחד לא ידע על זה שהם חברים – ואני בטוח שאם הם היו יודעים הם היו מבינים אותי ולא היו כועסים שאיחרתי (כל שאר החברים). הקטע הוא שהם לא כעסו שאיחרתי למסיבה הם כעסו שאיחרתי לקנייה של הדברים למסיבה כי כולנו ארגנו לה אם המסיבה.
חכו הסרט עדיין לא נגמר. נחשו למי הייתה יום הולדת? – לילדה שמאוהבת בחבר הכי טוב שלי שכרגע יש לו חברה. הם החליטו ביחד שכדאי לספר לה כמה שיותר מוקדם אפילו אם זה יוצא על יום ההולדת שלה כי הם פחדו שזה יתגלה לה ממישהו אחר. ככה יצא שבסוף המסיבה (אחרי שהייתי מבואס במשך כל הזמן) הידידה הטובה שלי שהיא חברה של החבר הכי טוב שלי לקחה את ילדת יום ההולדת לצד וסיפרה לה. והאמת שזה דיי ביאס אותה, אפילו מאוד. כשחזרתי הביתה לא יכולתי להפסיק לחשוב. חשבתי וחשבתי וחשבתי וחשבתי. הרגשתי צורך לכתוב אז פניתי למחשב והתחלתי לכתוב בבלוג. ידעתי שאני צריך לדבר עם מישהו אבל לא עם אחד מהאנשים שמעורבים. אז פניתי לאחת מהידידות הטובות שלי שידעתי שמבינה אותי. היא ניחמה אותי ואמרה לי שזה עובר ושהיא מזדהה איתי כי לה קרה בדיוק אותו הדבר עם חברה שלה (זה פשוט תופעה!). בגלל זה הפסקתי לכתוב באמצע כדי להיפגש איתה. והיום, חודשיים ויום מאז שהם חברים, החלטתי להמשיך את הפוסט השמור ולפרסם אותו סוף כל סוף.
אולי זה בא לי פתאום בגלל שנפגשתי איתו אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו שנינו לבד ליותר משעתיים ופשוט דיברנו. על הכל. מה שעובר עליי, מה שעובר עליו.
עובדה אחת אני יודע בבירור – אני כבר מקבל את העובדה שהם חברים יותר מאיך שקיבלתי פעם. אולי אני כבר לא אוהב אותה כמו שאהבתי ואולי אני כבר לא אוהב בכלל! אבל מה שבטוח זה שאין בי את אותה סערת רגשות שהייתה לי במשך כמה שבועות טובים. אולי אפילו זה גרם לי להתקרב אליה רק מהפחד להתרחק ממנה כי היא הייתה (ותהיה תמיד אני מקווה) באותה תקופה אחת הידידות הטובות שלי ושחשובות לי.
היום הדאגות שלי הן כבר מסוג אחר: אני מרגיש שהקשר ביני לבינו מתרחק בגלל שהוא יותר איתה, ואני חושב שאני מתאהב מחדש אך חושש שזה נגרם מהדחקה של מי שאהבתי ושזה לא אמיתי.
אני מקווה שבקרוב אני אמצא את התשובה ואם הרגשתי תהיה אמיתית אני גם מקווה שהקשר ביני לבינה יתהדק.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תימבע