אז עברו שבועיים מאז הפרידה. אני די סתומה שאני יודעת בדיוק כמה זמן עבר. אבל זה קשה לי, אני מנסה להתגבר ולעבור הלאה, אבל פתאום אני נתקפת בדיכאון שמשתלט עליי. ועד שאני יוצאת ממנו...

הוא דיבר איתי. פעמיים. השיחות ממש לא זרמו, סתם היי - מה קורה - מה חדש, בשיחה הראשונה חשבתי שזה כדי להראות שלמרות שנפרדנו אנחנו בסבבה. אבל בשיחה השניה פתאום יש ציפייה ליותר, ובכללי יש ציפייה ליותר. אני פשוט מחכה שייגמר הלחץ של הבגרויות שאולי במקרה נחזור איכשהו להיות ביחד, שאני אראה אותו במסיבה ושנדבר ושאולי יתפתח משהו. אני יודעת שזה מטומטם ולא חכם לצפות ולקוות ובכלל לחשוב לכיוון הזה, אבל זה פשוט חזק ממני. ונמאס לי שאני לא מצליחה לקחת את זה בקלות, נמאס לי שאני לוקחת את הכל כל כך קשה, גם שבועיים אחרי, נמאס לי להזכר ברגעים שלנו, נמאס לי פתאום להתחיל לבכות.

למה אתה שולח הודעות, למה? אני באמת שמחה שהוא עושה את זה, וזה באמת מעלה לי את המצב רוח אבל.. למה? כאילו.. מה זה נותן לך?

ובכלל, באותו השבוע שנפרדנו הייתי עם מישהו, מה שעוד יותר הבהיר לי שאני לא רוצה אף אחד. אני רוצה רק אותו. אני לא יודעת למה זה ככה, הלוואי שזה לא היה ככה. כי לא היה לנו מושלם, אז למה? למה אני מחכה ורוצה רק אותו? לא רוצה כלום. רק אותו.

זין, אני נשמעת פתאטית.