לא הייתי כאן הרבה זמן, קשה לי להוציא מילים גם אם זה רק לכתוב אותן.

אני זוכרת שזה היה כל כך משחרר פעם, זה הרגיש כאילו שנותנים לך עוד חור לנשום דרכו.

אבל עכשיו... עכשיו זה שונה.

עכשיו זה תקוע, בדיוק כמוני.

אני חושבת שאני נעלמת, בתוך כל השגרה הזאת.

אחרי כל מה שקרה, אחרי כל הפעמים שנפלתי כל כך חזק וכל כך עמוק.

תמיד היה לי את הכוח להרים את עצמי ולחזור לעמוד למעלה.

אבל הפעם... הפעם אני מרימה ידים.

ולא מבחוץ אלה מבפנים.. לפחות הפעם אני יודעת שבאמת ניסיתי.. נתתי את כל מה שיש לי לתת אבל ללא הצלחה.

פעם היה לכם פרח יפיפה ביד? הצבעים שלו היו כל כך חזקים באור של השמש?

ואז משכתם לו עלה כותרת אחד בכל פעם.

עד שהרסתם אותו לגמרי...

זה מה שאני עושה לדל, ולא מגיע לה.

היא נתנה לי הכל ואני נתתי הכל בחזרה אבל ההכל שלי לא מפסיק בשבילי..

פשוט מגיע לה יותר ממה שיש לי לתת.

היא הפרח הכי יפה שראיתי בחיים שלי, ובמקום לתת לה מים ושמש.

אני לוקחת אותה לחדר החשוך שלי ומושכת לה בעלים תולשת לה אחד בכל פעם.

((אני לא יודעת אפילו למה כתבתי כאן.. טוב נוו הפוסט הזה לא ישאר להרבה זמן... ניראה לי))