כותבת למגירה אלקטרונית

ראינו את אמא של גיל יושבת, התקרבנו אליה, אמרנו לה שלום.

היא פרצה בבכי וצרחות.

" אין לו רגליים, אין לו רגליים, הוא לא יכול ללכת יותר!!"

הסתכלנו על אמא שלו בתדהמה.

סיוון:" רבקה, אנחנו יכולות לראות אותו?"

רבקה: " הוא בחדר התאוששות, הוא עוד לא יודע שכרתו לו את הרגליים".

סיוון:" כרתו לו את כול הרגל?"

חיבקתי את סיוון חזק, ראיתי שהיא לא יכולה יותר עם זה, ראיתי שהיא גם עומדת לבכות, אבל היא חזקה, והיא לא תבכה ליד אמא שלו, שלא צריכה שעוד מישהו יבכה לידה.

רבקה:" הוא לא יוכל ללכת, כרתו לו את שתי הרגליים עד הברך. זה היה או זה או החיים שלו, אז..."

סיוון:"ברור, את אפילו לא צריכה להסביר את זה".

רבקה:" אולי לך לא, אבל ברגע שהוא יתעורר וישים לב, והוא ידע שאני הסכמתי לזה שיכרתו לו את הרגליים, הוא לא ידבר איתי אני מכירה אותו, הרגליים שלו .... ".

סיוון:" דיי, הוא חיי, תסתכלי על הצד הזה , אני אדבר איתו על זה, שבי תירגעי, נביא לך משהו לשתות? לאכול?".

רבקה:" לא תודה, את יודעת שהוא היה הרוס מזה שנפרדתם, והוא באר לבקש ממך סליחה".

סיוון:" לא, לא יצא לנו לדבר, איזה חדר הוא ? אני רוצה להיות איתו קצת".

רבקה:" חדר 3 בהתאוששות, אבל לא יתנו לך להיכנס עכשיו אין עדיין ביקור חולים".

סיוון:" גם לך אסור להיות לידו?"

רבקה:" להורים ואחים מותר להיות, אני כבר לא מסוגלת להיות שם, בעלי איתו עכשיו".

סיוון:" ומתי מותר לבקר אותו?"

רבקה:" עוד 10 דקות ככה, יתנו לך להיכנס, אני נכנסת שוב, לראות אם הוא התעורר מהניתוח, ולראות אם הוא שם לב."

סיוון:" טוב, אני אחכה פה 10 דקות בשביל לראות אותו, אם זה בסדר".

רבקה:" כן, הוא ישמח מאוד לראות אותך, עוד לא הודעתי לאף אחד מהחברים שלו שהוא פה, רק לך, תוכלי להודיע לחברים שלו?"

סיוון:"כן"

ברגע שרבקה הלכה סיוון פרצה בבכי, ידעתי שהיא שומרת הכול בפנים.

סיוון:" את מבינה שחבר שלי בלי רגליים עכשיו??"

לא ידעתי מה לענות לה פשוט חיבקתי אותה חזק והתחלתי לבכות איתה גם אני לא יכולתי יותר.

אני:" לפחות הוא חי".

סיוון:" הוא היה מעדיף למות בלי בהרגליים שלו, אמא שלו צדקה, הוא משחק כדורסל בקבוצה, מה הוא יעשה עכשיו שהוא בכלל לא יכול ללכת, אז לרוץ?"

אני:" יהיה טוב, נראה מה אפשר לעשות, ואת צריכה להיות איתו!"

סיוון:" כן נשאר עוד חמש דקות בערך, בינתיים אני אודיע לחברים הקרובים שלו".

אני:" בואי אני אעזור לך, תגידי לי למי להודיע, ואת בינתיים תלכי לשירותים תסתדרי, ותלכי לראות אותו, ואני אבוא אליכם אחר כך, תהיו קצת זמן לבד, רק אל תשכחי אותי".

סיוון:" תודה, קחי תודיעי בSMS לאנשים מהפלאפון שלי".

אני:" טוב, ברגע שאני אסיים להודיע לאנשים אני אבוא יגיד לו שלום ואז אלך הביתה, אין לך בעיה להישאר איתו פה לבד נכון?"

סיוון:" לא, תלכי, תדברי עם דניאל, ותספרי לו על זה".

אני:" הוא יודע כבר שגיל נפצע בתאונה, הוא החזיר אותי בגלל זה."

סיוון:" לא על גיל, זה לא מעניין אותו בכלל, תספרי לו על בר, וכל השאר."

אני:" לא, בקושי אני יכולה לדבר על זה איתך, את רוצה שאני כבר יבריח את דניאל?"

סיוון:" הוא לא יברח, ואת חייבת לספר לו מתי שהוא, ככל שיותר מוקדם יותר טוב".

אני :" אני לא מסוגלת, אולי שנהיה יותר בקשר, נראה לי שעכשיו זה רק יבריח אותו".

סיוון:" טוב איך שאת חושבת, זה עניין שלך, אבל אל תשכחי שזה בכול זאת חבר שלו, ובטח הוא יפגיש אתכם שוב, ואת לא תוכלי כול פעם להמציא תירוץ ולברוח".

אני:" בינתיים זה מה שאני יעשה, ואת לכי כבר לגיל, עברו 10 דקות".

סיוון:" טוב קחי את הפלאפון, תודיעי לחברים שלו, שאת מסיימת, תחזירי לי את הפלאפון, תגידי שלום לגיל, ואם את רוצה תלכי, או שתחכי לי, מה שיבוא לך".

אני:" טוב תירגעי, ותהיי חזקה לידו".

סיוון, הלכה לכיוונו, נשארתי בבית החולים לבד, כל כך שנאתי את המקום הזה, הייתי בו כבר לבד, בלי חברים שיעודדו אותי, בלי ההורים, לבד לא רציתי שאנשים ידעו, ההורים שלי ידעו אבל לא היה להם זמן אליי, וזה היה אמור להיות משהו זריז, זה לא היה , הייתי חצי יום בבית חולים בבדיקות, ואז במשטרה, ושום דבר מזה לא עזר.

רשמתי SMS :

*-*גיל נמצא בבית החולים. הוא עשה תאונה.*-*

ושלחתי את זה לכמה החברים הקרובים שלו, אלה שהכרתי.

הלכתי לכיוון התאוששות, המקום הזה,  הזכיר לי דברים שרציתי לשכוח, תמיד שנאתי בתי חולים.

הגעתי לחדר 3 נכנסתי, הוא היה לבד בחדר מבחינת חולים, תמיד משים כמה אנשים שמתאוששים ביחד, אבל הוא קיבל חדר לבד.

סיוון שכבה איתו במיטה, היא חיבקה אותו, הם נראו שוב הזוג המושלם, הרגליים שלו היו מכוסות.

סיוון:" הודעת לאנשים?"

אני :" כן, היי גיל, מה קורה?"

לא ידעתי אם לשאול מה שלומו, אם הוא יודע  על הרגליים שלו או לא.

גיל:" הכול כואב, אבל יותר טוב".

סיוון:" אנחנו שוב ביחד".

אני:" זה היה צפוי, אתם כול כך מתאימים".

גיל:" את רואה סיוון, תמיד אמרתי לך את זה, אבל אם בשביל שתשימי לב לזה אני צריך לעשות תאונה אני יעשה עוד אחת, בשבילך".

סיוון:" מספיק להיות מטומטם! אתה יודע כמה בכיתי ששמעתי שזה היית בתאונה? ראיתי את המקום של התאונה ואמרתי זה שהיה שם לא ישרוד, ואז ששמעתי שזה אתה יכולתי למות, אז מספיק! זה לא מצחיק".

סיוון התחילה לבכות.

גיל:"דיי סיוון אל תבכי בבקשה, גם ככה  כואב לי כול הגוף, אל תעשי לי את זה".

סיוון:" אז אל תגיד לי שאתה בכלל חושב לעשות דבר כזה! זה לא מצחיק."

אני:" טוב סיוון, אני אזוז הביתה, גיל תרגיש טוב, ואל תעצבן את חברה שלי".

גיל:" היא גם חברה שלי, יש לי זכויות".

סיוון:" כן זה אותו גיל הוא לא השתנה".

כולנו צחקנו

גיל:" ביי תודה שבאת".

סיוון:" ביי, ותעדכני אותי בהכול".

אני: אל תדאגי, ביי תרגיש טוב".

יצאתי מהבית חולים במהירות כבר לא יכולתי להישאר שם, יותר מידי זיכרונות רעים, לא רוצה לזכור אותם.

הוצאתי את הפלאפון שלי.

ושלחתי הודעה לדניאל.

**  כול כך מתגעגעת אלייך, אבל זה לא יצליח בינינו**

הוא התקשר, לא ידעתי אם לענות לו או לא.

עניתי.

אני:" הלו?"

דניאל:" מה קורה? ומה זאת ההודעה הזאת?"

אני:" המחשבות שלי".

דניאל:" ולמה את חושבת ככה?"

אני:" כי יש דברים שאתה לא יודע".

דניאל:" אז תספרי לי".

אני:" אני לא מסוגלת, ובמיוחד לא בטלפון".

דניאל:" איפה את? ניפגש היום שוב, אני אבוא לקחת אותך ותדברי איתי".

אני:" אתה לא מבין שאני לא מסוגלת לדבר על זה?"

דניאל:" על מה??"

אני:" עזוב.. סיוון אמרה לי שאתה בנאדם טוב, בגלל זה לא מגיע לך דבר כזה, אני לא מסוגלת לדבר על זה, ואני לא אתן לך להיות איתי שאתה לא יודע משהו חשוב עליי".

דניאל:" אז תספרי אותו, ואין לי בעיה לחיות עם שקר. כול עוד את לא אומרת לי שאת בן, אין לי בעיה".

אני:" לא אני לא בן, וזה משהו.. עזוב, גם ככה קשה לי לדבר על זה".

דניאל:" אז אל תספרי לי, אבל בכול זאת בואי לא ננתק את הקשר".

אני:" אני לא יכולה, כי יום אחד שוב תפגיש אותנו, ואז כבר לא יהיה לי תירוץ, ואני אצטרך לספר לך ואני לא מסוגלת!!".

דניאל:" עם מי אני אפגיש אותך? אני לא אפגיש ביניכם, וואי מיכל בבקשה תסבירי לי, את עדיין בבית החולים? אני בא לאסוף אותך".

אני: "כן, אבל אתה..."

הוא ניתק.

דניאל:" בר אתה שומע אני זז לאסוף את מיכל מבית החולים, אתה נשאר פה? או שאני אקפיץ אותך לפני שאני לוקח אותה, לבית שלך?"

בר:" לא אי לא אפריע לך לעשות את מעלליך בה , אני אזוז הביתה ותיקח אותי אחרי הבית חולים , אני רוצה לראות אותה, אם היא שווה משהו".

דניאל:" היא שווה הרבה, ואני לא כמוך מבצע מעללים וזורק , תקלוט את זה".

בר:" למה אני נראה לך אחד שמשתמש וזורק?"

דניאל: "לא בכלל לא, מה עם שני?"

בר : "היא לא נותנת, אז זרקתי אותה".

דניאל: "אתה ממש כלב אתה יודע את זה?"

בר :" זה אני, מה לעשות עוד לא מצאתי אחת ששווה לשמור עלייה".

דניאל:" אני מצאתי, אז אל תהרוס לי את זה, ובוא כבר היא לא תחכה לי".

בר:" אם היא לא מחכה, אז היא לא שווה שתשמור עלייה".

חיכיתי לו בכניסה לבית חולים,משהו אמר לי לא, לא צריך לחכות לו, משהו רע עומד לקרות, אבל הייתי חייבת לסיים את הדבר הזה בינינו כבר, לא רציתי להמשיך לחיות באשליות שיקרה בינינו משהו.

הוא הגיע עם המכונית שלו , היה עוד מישהו ישב לידו.

הוא יצא מהמכונית שלו ובא לשבת לידי בכניסה על המדרגות.

אני:" מי בא איתך?"

דניאל:" בר, זה שלא יצא לך להכיר, חבר שלי".

הייתי בשוק, ידעתי שאני צריכה לסמוך על תחושת הבטן שלי. ולא סמכתי עלייה ועכשיו מה אני עושה בשביל לברוח?

אני:" אמרתי לך שאני לא רוצה שתפגיש בנינו ובכול זאת עשית את זה, אני לא מאשימה אותך, אבל יש דברים שאתה לא יודע ואני מעדיפה שלא תדע, אני הולכת לתפוס מונית הביתה, בייי.

קמתי והלכתי, הוא בא אחריי

דניאל:" מיכל, את לא מכירה את  בר למה את לא רוצה לפגוש אותו?"

אני:" אמרתי לך כבר יש דברים שאתה לא יודע ואני כן מכירה אותו, רק שאתה בטח לא מכיר אותו".

דניאל:" מה היית חברה שלו פעם והוא זרק אותך?"

אני:" הלוואי שזה היה רק זה, אולי אז הייתי יכולה לעכל כי זה היה בהסכמה, אבל לא.. טוב עזוב אני זזה לא רוצה לפגוש אותו ייותר בחיים ואם אני יהיה איתך אנחנו ניפגש עוד פעם ביי..

התחלתי ללכת ולבכות לא יכולתי לעמוד בזה יותר.