רצה מהר מנסה להגיע,
להגיע למקום לא מוכר
להגיע למקום שעוד לא הייתי בו,
להגיע למקום שאליו כולם מנסים.
להגיע לאושר.
נופלת, ועוצרת.
עכשיו יותר מתמיד האושר רחוק.
הוא למעלה אני למטה.
אין כוח לרוץ, אין חשק להמשיך.
להמשיך למקום לא ידוע.
עוצרת וחושבת, לאן רצתי כול הזמן הזה?
מתבוננת מסביבי הכול נראה שונה
אני באותו מקום, אבל הכול השתנה,
איםה הייתי בכול הזמן הזה?
מתי העץ ששתלתי עם ההורים שלי בגן, הספיק לצמוח ולהיות יותר גבוה ממני?
מתי אח שלי הקטן למד לדבר?
איפה הייתי בכול השינויים האלה?
הפרחים פורחים הציפורים מצייצות, השמש בשמיים מאירה יותר מתמיד.
לאן רצתי כול הזמן הזה? איפה הייתי בכול הזמן הזה?
רצתי למקום לא ידוע, דחיתי דברים בטענה שמחר יהיה יותר טוב, מחר אני אולי סו סוף אגיע לאושר.
לא שמתי לב שהאושר נמצא בדברים הקטנים, הדברים הקטנים שממש לידי.
העצים ששתלתי, צמחו.
הפרחים פרחו
יש חברים תומכים, חברים שלא היו לידי ב"מרדף"
אמרית תודה ובקשה אחרי מעשה, כול דבר קטן שמישהו עשוה, גורמת לאושר.
אז למה לרדוף אחריו שהוא פה?
צריך פשוט לעצור, להאט, שום דבר לא יברח.
להסתכל על הצד החיובי, כי אחרי התחתית אפשר רק לעלות.
סתם מהו שכתבתי כסוג של פריקה.
הסיפור ימשך בקרוב פשוט המצב רוח שלי לא משהו, ואני ל רוצה להרוס את הסיפור בגלל הרגשות שלי, אבל מתחיל להיות יותר טוב ואז אני אמשיך =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופרת!? אולי כבשים