הייתי רוצה בכל זאת לכתוב משהו על התקופה הזאת בחיים שלי. למרות שהמילים לא זורמות ולמרות שהראש שלי ריק לגמרי, רק שיהיה איזשהו זיכרון..
היום בלילה חלמתי על המורה שלי לגיטרה מגיל 16, הכיתה שלו התחברה עם המשרדים שלי בצבא, ואני צעקתי מול הדלת הפתוחה של המפקדת שיכולתי להיות אמנית גדולה, אבל עכשיו כל המיתרים בגיטרה שלי קרועים, ואני פה ביחידה. והוא, שעכשיו כבר בטח לא זוכר אפילו את השם שלי חיכך את הלחי שלו בשלי והסתכל עליי כאילו באמת יכול לצאת ממני משהו.
אני מתגעגעת לחרדת נעורים, אני מתגעגעת לפחד מוות, אני מתגעגעת ללאהוב אותה.
אבל את כל אלה איבדתי לנצח.
לפניי 12 שעות ארוכות של חוסר טעם, עד שאחזור לבסיס לעבודה פעלתנית. אני חיילת עכשיו. מדוגמת. ממושמעת. ריקה.
הייתי נותנת את כל השלווה שבעולם כדי להרגיש עוד פעם אחת את הכאב החד של להיות בן 15.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
