אתם מתעוררים בבוקר ואומרים:

"יאללה...

היום צריך להתחיל למבחן ב-X, כשאני חוזר הביתה מהבצפר אני פשוט מתחיל לחרוש".

אתם חוזרים הביתה בסביבות 13:30 ואז אתם אומרים "טוב נו, אני בנאדם. אני אנוח לי קצת, בכ"ז היה יום ארוך ואני עייף... בינתיים אני אוכל ואצפה בטלוויזיה וב15:00 אני אתחיל ללמוד". ואז פתאום, במהירות רבה מגיעה השעה 15:00 (מעניין מאוד שבבצפר, בשיעור תנ"ך, רבע שעה מסריחה עוברת כמו נצח)ואז אתם אומרים "אוף, כ"כ אין לי כח.. טוב, זה במילא עכשיו נחשב כצהריים. ב16:30 בטוח אני אתחיל ללמוד" ואז מגיעה השעה 16:30 ואז אתם נזכרים שאתם צריכים ללכת לאנשהו ואז אתם באמת תחליטו ללכת ופתאום "תשכחו" שצריך לחזור מוקדם כדי ללמוד ואז אתם מגיעים הביתה באיזה 21:30 - 22:00 ואתם הולכים להתקלח ולישון...

בלילה לפני שאתם נרדמים אתם עושים לעצמכם שיחת מוטיבציה ואומרים שזה באמת לא יכול להמשך ככה ושזה מתכונת וזה לא צחוק וחבל שלא נדע ת'חומר ואתם כבר סוגרים עם עצמכם שזהו, אתם משקיעים את כל כולכם בלימודים ומחליטים שזה שאתם שונאים ת'בצפר ושזאת מסגרת דפוקה - זו עדיין לא סיבה להחליט על דעת עצמנו שלא צריך ללמוד...

ואז יום למחרת אתם מתעוררים, אבל מתעוררים ב15:30 בצהריים ומגלים שאיכשהו הפלאפון לא צלצל ובא לכם למות... ואז תוך שניה מגיעה לה השעה 18:00 ואתם בכ"ז אומרים לעצמם "די כבר, צריך ללמוד.." ואתם שוב דוחים את זה ושוב דוחים את זה...

ואח"כ שמגיעים יומיים לפני המתכונת אני מתחיל כל שעה לכתוב כאן פוסט "איזה חרא, עוד יומיים יש מתכונת ואני לא יודע כלום" כאילו שזה יעזור למשהו.....

ל"ג בעומר ביום שישי..

אני כמידי שנה לא עושה מיזה עניין ומצפה מאנשים שיזמינו אותי - אבל אז מגלה שאף אחד לא ממש שם עלי,

ואז בערב עצמו באיזה 21:00 בלילה אני נזכר בזה שהיום זה באמת ל"ג בעומר וצריך לעשות משהו ואז בסופו של דבר כבר מוצאים עם מי לעשות בדקה ה-90...

אז אני לא דואג :)