העולם הזה כ"כ דפוק,

שהפחד הכי גדול שלי שמרוב ייאוש יום אחד אני אאלץ להפסיק כבר להתנגד ולהתעצבן ואני אתחיל להאמין לטפשות.

אני פשוט מרגיש שכל העולם הזה נגדי,

מעשה בגודל זבוב כולם רואים כגודל של פיל...

אני מרגיש כאילו מתייחסים אלי כאל רוצח, אבל מסוג הרוצחים הרצינים שאפילו לא מוכנים לתת להם חנינה.

הבצפר הדפוק הזה, החליט לא לקבל אותי השנה. מאוגוסט עד עכשיו אני פונה בלי סוף למליון ואחד אנשים, כולם מבטיחים לעזור לי, כולם כיביכול מבינים אותי - אבל הם נעלמים אחרי שניה. היום חזרתי מועדה כזו של משרד החינוך והם אמרו לי שהם יתנו לי תשובה בעוד כמה ימים.

האמת, שאני פשוט נמצא במצב שאני מתבייש ובז למדינה שאני חי בה.

אני כ"כ נגעל מכל הצורה של "מערכת החינוך", שפשוט בא לי לקום ולברוח מפה.

אני מרגיש כ"כ נבגד...

מכ"כ המון דברים ואנשים:

מהעבודה שהיתה בקיץ (זה נראה כאילו זה היה לפני מליון שנה) - אבל האמת שגם אז הרגשתי נבגד. הכל הלך מבחינתי בצורה טובה, הכל היה רגיל עד שיום אחד התקשרו אלי, בלי שום אזהרה מוקדמת ואמרו - "אל תבוא מחר".

מ"חברים" מסוימים - שנותנים לך לבטוח בהם, להאמין להם ואז בסוף תוקעים לך סכין בגב.

מהבצפר - בתכל'ס אני לא אומר שאני צדיק. אבל פאק, צריך להעיף אותי בגלל זה?!

גם אם אני אומר משהו בתמימות ובצחוק, יש כאלה שמתחילים להתעצבן עלי ולא שוכחים את זה בקלות למרות שזה באמת כלום.

אפילו אני מרגיש שגם המשפחה שלי מחמירה איתי בהכל...

מה כולם רוצים ממני?

(ובטח חלקכם יחשבו "בטוח יש שם משהו.. אין דבר כזה שהוא בסדר, וכולם זונות." אבל זה פשוט ככה.

והפחד שלי, שאני אאלץ להאמין שאולי אני באמת דפוק, למרות שאני לא).

מלאך.