אני כבר כמעט שנה וחצי בתנועה הזאת ורק בזמן האחרון, בייחוד סביב המסע לפולין אני פתאום באמת מרגיש עד כמה אני חלק ממנה.

אני פתאום מבין עד כמה התנועה הזאת היא דבר טוב בסביבה שלי ובעולם שלנו...

וככל שאני יותר ויותר מבין את זה,

אני קולט עד כמה העולם מסריח מבחוץ...

עד כמה הבצפר לדוגמא זה מקום מגעיל.

איש הכמעט / אביב גפן.

אשה כמעט יפה
לאיש הכמעט אמרה
כדאי שתתעורר כמעט כבר אור
חלון כמעט גדול
משקיף לתוך נוף כמעט יפה
הוא מתלבש
עושה קפה

איש הכמעט
תמיד זה ליד אבל זה לא זה
תמיד זה כמעט קורה
אבל אתה איש הכמעט
תמיד כמעט תראה
תמיד כמעט תחיה

הולך לעבודה
הדרך כמעט קצרה
גם המשכורת כמעט מספיקה
יש לו חבר אחד
כמעט שקרוב אליו
אותו איש הכמעט
כמעט אוהב

איש הכמעט

היום כמעט נגמר
ואיש הכמעט חזר
חיבוק כמעט גדול לילדים
והוא כמעט נרדם
ואז הוא כמעט חלם
שחייו כמעט מאושרים

אז אתמול בבוקר חזרתי מהמסע לפולין...

הדעה שלי כ"כ השתנתה מאז שחזרתי עד לעכשיו. ככל שהזמן עובר הדברים מסתדרים לי יותר בראש.

נתחיל בזה שלפני המסע פתאום התחילו לעלות לי הרבה דאגות - מה יהייה, איך יהייה, פחדתי מאוד מהטיסה, פחדתי שאם יהייה מעפן אז זה יהייה הרבה זמן כי זה 8 ימים. כבר כמעט החלטתי לבטל הכל והתקשרתי למדריכה שלי כדי להגיד לה את זה... איכשהו יצא שהשתכנעתי בערך ויצאתי.

במהלך כל המסע הייתי במן סוג כזה של הכחשה, לא נכנסתי מי יודע מה יותר מידי לפרטים. די לא האמנתי לעצמי שאני בכלל נמצא בפולין, לא רציתי להאמין שאני דורך במקום כ"כ נורא. אני ועוד מישהי שם, שבעצם הבנו שאנחנו במן הדחקה/הכחשה כזו פשוט צחקנו כל הזמן. צחקנו כמו מטורפים במשך 8 ימים בלי הפסקה... לא נראה לי שצחקתי כ"כ הרבה ברציפות איך פעם (לא על השואה מן הסתם)...

בכל אופן- לא היה במסע הזה רק דברים על השואה. היו גם הרבה רגעי כיף כמו הזמן חופשי ברחובות פולין/קניונים/מלונות, וגם דברנו הרבה על התנועה ואיך אנחנו בתור נוער צריכים להתמודד עם המציאות שלי כיום בהשוואה לאז...

חזרתי אתמול הביתה. המסע הזה חלף כ"כ מהר. אי אפשר בכלל לתאר את המהירות.

בחיים שבוע לא עבר לי כ"כ מהר... הלכתי לישון. התעוררתי. חשבתי. סדרתי לעצמי את הדברים בראש.

זה היה סוף סוף הרגע היחידי שהייתי בו לבד עם עצמי, לא עייף עם זמן לחשוב.

אני מרגיש שכאילו בכל המסע לפולין המוח פחות חשב ועיכל את הדברים אלא נשאר פתוח ושאב לעצמו את מה שהוא ראה - ורק שכחזרתי הביתה הוא בעצם התחיל לפרש ולהבין את מה שהוא ראה.

כשזה קרה פשוט התחלתי לבכות, וככל שעובר הזמן אני מרגיש עד כמה המסע הזה היה משמעותי בשבילי.

המחשבות כל הזמן רצו לי בראש, ניסיתי לסדר ולהתאים את הסיפורים ואת המידע למקומות שהייתי בהם - זה היה בכ"כ אטרף שלא יכולתי להרדם מרוב מחשבות ונרדמתי רק ב-4 בבוקר.

בקיצור, היה כיף.

המסע הזה נתן המון חומר למחשבה,

והמון חומר עזר לחיים עצמם!

הדעה שלי וההבנה שלי כלפי התנועה השתנתה ועכשיו אני באמת מתחיל להבין את משמעות התנועה ואפילו אני די בטוח שזה ישפיע על כל מיני החלטות שלי בעתיד.

אני אסיים את הפוסט במשפט שמדריך לילה אחד אמר שלא יצא לי מהראש, הוא אמר:

"אני רוצה להגיד לכם דבר אחד: תמיד תזכרו שההפך מטוב זה אדישות".

אני חושב שהמשפט הזה יכול לסכם בצורה מושלמת את התובנות ואני מניח שבעתיד את השינוי שהוא יחולל בי.