זו הייתה דניאל, אוולין זיהתה בכל מקום את השיער השחור והעור הלבן שלה,

אבל עם מי היא? הם סיימו להתנשק, לאוולין לקח רגע אחד עד שהבינה את מי חברתה הטובה ביותר נישקה עד אז,

השיער השטני והחצי מסודר חצי לא, העיניים הירוקות, זה היה שחר.

דניאל סובבה את ראשה וראתה את אוולין, לא יכול להיות, היא ראתה? "אולי!"

היא צעקה, אוולין התחילה לרוץ, היא רצה לפינה שלה, לגן השעשועים המבודד שלה, היא התיישבה על הספסל שלה,

 והתחילה לבכות, איך דניאל יכלה לבגוד בה ככה? אוולין שמעה קול צעדים מתקרבים, ואז מישהו התיישב לידה, דניאל.

"אולי, תקשיבי אני מצטערת," דניאל התחילה מפייסת,

"דניאל, תביני זה לא שאני עצובה בגללו, אני דואגת לך. הוא יוכל לעשות לך את אותו הדבר, להשתמש בך." ענתה אוולין בקול עצוב,

"אולי, אני אוהבת אותו." דמעות עלו בעינייה של דניאל,

"אני יודעת, גם אני אהבתי אותו." דניאל פרצה בבכי, אוולין ניחמה אותה,

"אבל אולי הוא אוהב גם אותך? דניאל, אותי הוא לא אהב אבל אולי אותך הוא כן." דניאל התבוננה עליה בעיניים מלאות דמעות,

"את חושבת אולי?" היא שאלה, מתחננת לתשובה,

"אני יודעת." דניאל חייכה, אוולין חייכה חזרה והשתיים התחילו ללכת לכיוון ביתה של דניאל.

הוא ישב בין השיחים ושמע הכל, את כל השיחה,

אוולין אהבה אותו? דניאל אוהבת אותו? שחר היה בטוח שגם הוא אוהב את דניאל,

אז למה פתאום אוולין לא יוצאת לו מהראש ?אבל גם אם הוא מרגיש אליה משהו,

אין לו סיכוי, לא אחרי מה שהוא עשה, הוא בגד בה, היא לא תבטח בו יותר.

ועכשיו הוא עם דניאל, והיא יפה, ונחמדה, ומתוקה כל כך, אוולין חייבת לצאת לו מהראש ומהר.

"להת' דניאל! נתראה מחר!" אוולין צעקה בזמן שירדה במדרגות המובילות לרחוב, היא לא רצתה לחזור הביתה,

הדברים של בן עוד היו שם, בכל מקום היה זיכרון. היא לא תעמוד בזה. אבל היא צריכה להיות חזקה, בשביל אימא ואבא,

ובשביל רעות, גם להם קשה, היא תהיה חייבת להתגבר. או לפחות להעמיד פנים שהיא התגברה.

"אני בבית!"  שניר נכנס הביתה, הילדה מהפראק לא יצאה לו מהראש.

אוולין, זה השם שלה, שם כל כך מיוחד. שום תשובה לא נענתה, כנראה אין אף אחד בבית.

הוא נכנס לחדר שלו והתחבר לאיסיקיו, נזכר במספר שעל כף היד שלו, הוא שלח לה הודעה,

שניר אומר/ת:

אוולין?

אוולין, לפעמים אתה פשוט נאיבי אומר/ת:

אהה?

שניר אומר/ת:

זה שניר, את זוכרת? נפלתי עלייך?

אוולין, לפעמים אתה פשוט נאיבי אומר/ת:

כן, ברור, משלומך?[:

שניר אומר/ת:

הכל טוב, ואצלך?

אוולין, לפעמים אתה פשוט נאיבי אומר/ת:

לא כל כך, קרה לי הרבה בזמן האחרון.

שניר אומר/ת:

אהה.. טוב שמעי, באלך ניפגש ותתעודדי קצת?

אוולין, לפעמים אתה פשוט נאיבי אומר/ת:

נממ...סבבה, האמת בא לי בטוב. היום ב10 במרכז?[:

שניר אומר/ת:

כן בטח, רק איפה המרכז?

אוולין, לפעמים אתה פשוט נאיבי אומר/ת:

חחחחח, ניפגש בפארק.

טוב אני צריכה ללכת, להתראות[:

שניר אומר/ת:

ביי[:

שניר יצא מהחלון, היום ב10 הם יפגשו שוב, הוא כבר רצה לפגוש שוב את הילדה הראשונה שמצאה חן בעיניו אחריה,\

מוזר איך הכל קורה כל כך מהר.

אוולין נכנסה לחדר, הוא היה קצת יותר קטן משלה, ורוד יותר וקצת חשוך,

"רעות?" היא לחשה, היא שמעה קול בכי חלש, "רעותוש, אני יודעת שאת עצובה, גם אני אהבתי אותו, וגם אני אתגעגע אליו,

אבל חייבים להמשיך לחיות." רעות, אחותה הקטנה של אוולין הרימה שתי עיניים אפורות ומלאות רגש,

"זה לא נכון, פשוט לא אכפת לך ממנו, את רוצה להחליף אותו! כמו אימא ואבא!" אוולין החווירה,

"רעות, מה אימא ואבא עושים?" רעות קברה את ראשה בכרית,

" הם לוקחים לנו אח גדול חדש! אני רוצה את טום לא אחד חדש!" רעות חזרה לבכות,

ואוולין העצבנית ירדה לכיוון המשרד של אביה.

"מה עשיתם?!" אוולין התפרצה לתוך המשרד,

"אוולין, בדיוק התכוונו לקרוא לך, אנחנו החלטנו משהו." אימא שלה התחילה,

"שרית, אבי, מה אתם החלטתם לעזאזל??!" אוולין צעקה חווה התקף של זעם,

"אוולין, תרגעי, אנחנו החלטנו, אנחנו מאמצים ילד. ההחלטה שלנו לא נתונה לוויכוח." אביה של אוולין המשיך, WTF?!?!

מקווה שאהבתם[:

**עריכה**

ניגמר יום כיפור[:

הצלחתי לצום! אבל השעון המפגר שלי מיהר ב30 דקות.

אז לעסתי מסטיק[;

שיחקתי מונפול עם אחותי.

כל כיפור היינו יחד. אפילו ישנתי אצלה בחדר *יומיים ברצף*

אני אוהבת אותה.

אז זהו[: מקווה שהיה לכם כיף גם. אני יודעת שלא אמור אבל עדיין.