אני פשוט לא עומדת בזה, אני מדרדרת בשבעות האחרונים שוב, לא מסוגלת, אני משתחררת ביום שני מהאשפוז יום-בחזרה למרפאה, אני לא אעמוד בזה אני יודעת, ושוב הכל מבולבל ואני שוב עיפה, ושוב העצמות, ושוב הלילה הבטן מקרקרת, וכמה שזה כיף ונעים-אבל כמה אני פוחדת, לא אחזיק מעמד שוב פעם-הפעם זה עד הסוף
מרגישה שאני מאבדת את עצמי, חצויה לאלף חלקים (סחרחורת) כמה זמן לא הרגשתי ככה..
ומה לעשות, איך לעזוב הכל עכשיו כל מה שהשגתי והרווחתי חזרה-ואפילו יותר מזה, איך אני אעזוב אותך אהוב שלי ואשאיר אותך ככה לבד, ואולי תמצא מישהי אחרת, טובה יותר, יפה יותר, רזה יותר, שפויה...
לא מגיעה לך מישהי כמוני, את צריך מישהי עם רגלים על הקרקע ולא אחת שתבלבל לך את המוח, כזה ילד טוב, כזה ילד יפה-מגיע לך מישהי אחרת, שתיהיה איכותית כמוך
הקאתי,אחרי חצי שנה שלא קירבתי אצבעות לפה.. למה? סתם אחת מהארוחות בתפריט, ברגע של עצבים, נשבר לי מהכל, אני לא אצליח לבד, וכולכם יכולים לקפוץ לי ולהגיד לי "דניאל, את לא לבד, אנחנו פה בשביל לעזור לך" אבל אתם, לא נמצאים איתי בכל ארוחה, לא מול המראה, לא באמבטיה כאשר אני מסתכלת על הגוף השמנמן שלי, לא בתוך הראש החולה שלי...
אתם לא תוכלו לעזור, זה המשחק שלי עכשיו לבד, המבחן שלי...ואני בטוחה ב100% שאני אכשל-כי זו אני, כישלון אחד גדול וממורמר, כמו זקנה
אני לא יכולה יותר....זה משתלט עלי ולא מרפה...רוצה לשכוח רוצה לחזור רוצה לצאת רוצה הכל-חתיכת חמדנית שכמותך
הרמתי ידים כבר מזמן, כל השנה האחרונה הייתה סתם בזבוז זמן, ידעתי שזה יחזור, תמיד ידעתי, אבל שיקרתי את עצמי, שיקרתי את כולם, שקרנית פטולוגית שכמותי, לא רוצה יותר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: