לא בא לי לנוח.
ולא בא לי להירגע.
בא לי להילחם
בכולם.
אם זה מה שדרוש בשביל להישאר שפויה וממוקדת בעתיד,
בשביל לפלס את דרכי החוצה.
אני,
כמי שדווקא נוטה להקשיב לאחרים, גם למטומטמים
אפילו מבלי באמת לשים זין על מה שהם אומרים ועדיין להסכים - מעכשיו,
אני אלמד כלל לא להקשיב.
ואני צריכה לוותר.
לוותר על הנוחיות הזו, ולהתחיל להזיז ולקדם עניינים
לפני שיהיה מאוחר מדיי.
"תמיד היא מתהבזמן שהפרחים נובלים
אוהבת שאסור והתמימות זה רצחובשבילה עצוב זה טוב.חיה כמו שעון שמצלצל לנצחבתוך מסלול שאין לו סוףבגלל שהחיים נושכים
אולי מעודף ביטחון היא עפה דרך החלוןפחד כבר הלך לישוןבורחת רק בשביל לזכוראולי היא שוב תחזור... "
....
"הייתי רוצה להיות שםלמצוא את עצמי שוחה חופשייהבעומקים מתאימים ליכשלפעמים מרגישה חזקהלפעמים מתפרקתבלי כוח לדחוף את עצמימהדחף שלי לשחות אל החוף
ואולי החום, הוא יעשה את שלוואולי הקור יגמור אותי..."
אני תמיד יוצאת מקומבנת ב"אזורי קרב" למיניהם.
תמיד כשהכל סביב קורס, אני פורחת.
מה יהיה.
השטן
בכבודו ובעצמו
רוצה לכרות ברית עמי
?
כל סוף הוא התחלה.
מי בא לחגוג איתי את סוף העולם
אני שוקלת להקים אליטה מיוחדת
שתהיה שותפה לחגיגות סוף עולם מסמרות שאני הולכת לערוך.
"הראש לא עובד תלוש ובודדבין האוזן לפה, גוף בלי ראש בקצה"
הראש שלי מלא בזבל.
את הזמן הפנוי שלי אני כבר לא יודעת איך לייעל.
כי, אין ממש זמן.
וחסר לי מרחב אישי.
והראש ממשיך להתמלא בזבל.
איבדתי את עצמי.
אז צריך לנקות ת'ראש,
ואין לי ממש ראש לזה.
החזירו לי נא את ראשי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
