נתחיל בזה שאני לא בנויה להופעות אקוסטיות..
כאילו אלוהים ברא אותי, ואחת מהתכונות שלי הייתה: לא יכולה לשבת ולהיות אדישה כשיש מוזיקה ברקע.
היו קצת סיבוכים עם המושבים שלנו.. שמו אותנו שורה 8 ולא 6 (כוסאמא שלהם).. אבל כשההופעה התחילה כל הדאגות נעלמו.
כנראה שזה שהייתי לגמרי לבדי(אחותי לא נחשבת..), וזה שהמסגרת של ההופעה גרמה לי להיתקע בתוך 60*60 סמ"ר, גרמו לי להיות אלף אחוז בתוך ההופעה.
באמת שאם מישהו היה מסתכל עליי במהלך ההופעה, הוא יכל להבין לגמרי לגמרי מה עובר לי בראש.
עם ההתלהבות יתר שלי בליפול... הבכי בפאדר.. הפרצוף המזלזל בקיל מי.. והפרצוף המאוכזב באצלך בעולם.
כל כולי הייתי בתוך ההופעה... המחשבות שלי לא נדדו אפילו לשנייה.
זה לא שההופעה הייתה מושלמת.. בכלל לא.
נתחיל בזה שהיו יותר מידי להיטים (הלוואי שהם לא עולם לא היו עושים קאבר לאביתר ומאיר בנאי...)!!!
גם חלק מהשירים בעיניי מתפספסים באקוסטי.. דוגמא בולטת לשיר כזה זה תעזור לי...
נמשיך בזה שתום ואורית היו נורא לא מפוקסים.. קצת יותר מידי פאשלות..
ונסיים בדבר שהכי עצבן אותי...
לצד גרסאות מדהימות שיש ליהודים באקוסטי (עוד מעט, פאדר ועוד..)
יש גירסאות שהניסיון לתיחכום בהן ממש מיותר בעייני.
נכון שגם אני חושבת שהקול של אורית שהיא עושה רגאיי כזה, ממש מגניב.
זה לא אומר שצריך להפוך את יובגטו ואת קיל מי למוזרים..
ליובגטו באתי מוכנה שהוא הולך להיות ככה... אבל הגירסא לקיל מי תפסה אותי לא מוכנה.. והייתה מזעזעת בעיניי.
הרגשתי שאורית תוקפת אותי כשהיא שרה את הפיזמון.
אבל בא לי גם להדגיש כמה נקודות חיוביות.. (:
ליפולל!!!! שהיה מטורף..
עוד ארון אחד!! שאחת מקסימה מהקהל זרמה איתי ועמדה איתי בסוף השיר..
הימים שלנו.. שאחותי ידעה כל מילה והרגשתי כמו אמא פולנייה גאה..
גניבה, שהיה גדול מהחיים.
אני רואה דם.. שפעם ראשונה שמעתי בהופעה..
ועומרי.. שהצחיק אותי ממש.. הוא הורס !
לילה טוב מניאקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שחרסמייל