פרק שמומלץ לאוהבי ריקוד וכישרונות

הגעתי לבית ספר, וכרגיל, הייתי מאוד לחוצה.

למה אבא החזיק מעטפה שרשום עליה רחוב הסביון?

האמת, במשך היום, דיי שכחתי מהנושא הזה, אמרתי לעצמי "אשאל אותו בבית.."

ביום הלימודים בעיקר התרכזתי במחשבה שהיום באים הפועלים לבית שלנו לשפץ ויהיה לי בעיות עם רעש ..

הגעתי הבייתה , כרגיל , ישבתי בפינה הקטנה שלי. הלכתי לסלון לשאול את אבא מה זו המעטפה הזו, בדרך דיי משונה.

"אבא!למה? למה נתת לו? באמת שהחדר היה מסודר והשקעתי בלימודים והתקדמתי בריקוד והייתי קצת במחשב. אז למה?"

אבא לא הבין על מה אני מדברת והסתכל עליי בפרצוף שואל.

"נו המעטפה , למה נתת לטומי? ראיתי שרשום רחוב הסביון".

אבא גיחך לו ואני לא הבנתי מה מצחיק אותו.

הוא ענה "זה אחד הפועלים גר כאן בשכונה ואני צריך לשלוח לו תשלומים, על הצביעה שהם עשו בסלון."

נרגעתי. חייכתי חיוך מבושה והלכתי לחדר שלי.

הכנתי שיעורים ברפרוף. מה לעשות? נגמרו לי הכוחות וגם ככה לא יכולתי להתרכז. החלטתי להתקשר לחן , סתם אחת הילדות שכייף לדבר איתה.

יצאנו למרכז ופגשנו שם את אסי וטומי ביחד.

נהייתי אדומה והיו לי מעין פרפורי בטן.

אסי וחן חברים. אז כמובן שהם הסתודדו ביניהם.

אני וטומי נשארנו לנו ומצאתתי עצמי הולכת יד ביד עם טומי ומדברת איתו על דברים אישים.

כן. טעם הנשיקה היה אדיר חשבתי לעצמי. טעם הנשיקה שהתנשקנו במרכז. זה היה כ"כ כייף. הוא מנשק עדין, ולא לוחץ עליי.

חזרתי הבייתה כולי עם חשק לקפוץ.

הדלקתי את המוזיקה בחדר והתחלתי לקפץ במשך שעה. היה רק 18:30 ומאוד השתעממתי.

יצאתי החוצה ולכבוד הכישרונות הצעירים החלטתי לשפר את הריקוד, ראיתי מודעת ריקוד אחת. ביררתי כמה זה עולה. זה דווקא דיי זול מרוב השיעורים שיש פה בסביבה.

ערב אח"כ , הלכתי לשיעור ניסיון. בבית ספר היה דיי טוב, טומי הסתכל עליי הרבה. נהנתי מזה.

בשיעור נסיון הייתי ברמה בינונית, לא גבוה לא נמוכה.

נירשמתי.

נתתי את כל כולי.

והמורה , דינה, אמרה לי משפט שלא הפסקתי לחשוב עליו משום מה "ההשקעה מתגמלת את העמלים"

כלומר, אם אני אשקיע אני אתוגמל ואקבל משהו בתמורה לכך שעבדתי קשה.

משפט חכם חשבתי לעצמי.

זהו בינתיים :)

המשך יבוא.

מה שבטוח הוא, שהיה לו מכתב ביד.

טוב אני סגורה בשירותים המלוכלכים של בית הספר ואני לא יודעת מה לעשות.

פתאום שמעתי את שתי הבנות המגעילות של השכבה מדברות ביניהן בשירותים, מול המראה. הן חשבו שאין אף אחד בשירותים.

"קיבלת הזמנה של טומי ?" שאלה דנה

"מה?! הזמנה?! איזו?" שאלה בבהלה נועה

"נו ההזמנה,  היום הוא הביא לבית הספר הזמנות בתוך מעטפות לבר מצווה שלו.." אמרה דנה.

"נו וראית שיש הזמנה שרשום עליה נועה ליטל?" שאלה נועה ,שוב , בפחד שלא הזמינו אותה.

"האמת, נשארה לו רק מעטפה אחת. כנראה שזה לך. אבל אני יודעת שיש עוד שלוש בנות שלא קיבלו הזמנה.."

אוח! סופסוף הן יצאו המגעילות האלו.

אז רגע אחד. זו בכלל לא המעטפה שאבא דיבר עליה. איזה מזל. הוא לא הביא לו את המעטפה.

אבל רגע, עדיין ישנה בעיה. אני לא הוזמנתי! אולי הוא התכוון להביא לי את ההזמנה ואני כמו טיפשה רצתי לשירותים?

אוח, איזה לחץ.

חזרתי לכיתה.

היום אני הריי צריכה להראות דוגמא של תלמידה טובה כי אחרת טומי יקבל מעטפה לא רצויה מאבא.

"8X+3X-4+5=-5X-6+76" מי יכול לפתור את המשוואה ?"

שאלה גברת דוקסברג

"אני!אני!אני" שמעתי את עצמי צועקת.

כולם בכיתה הסתכלו עליי והרגשתי קצת נבוכה. אבל לפחות פתרתי נכון.

"עושים חיבור איברים דומים המורה, ואז צריך להעביר את הספרות לצד אחד ואת הX לצד אחר."

תשובה נכונה. יופי!אני בדרך הנכונה. חשבתי לעצמי.

הצלצול לסוף השיעור נשמע ברקע והסתכלתי על טומי. טומי התקרב אליי ואמר לי שהוא צריך להביא לי משהו.

הייתי בלחץ.."נו מה? אתה מסקרן אותי מאוד"אמרתי לו. מעטפה מקושטת בכוכבים בצבע זהב נצצה לי מול העיניים והייתה לי הקדשה על המעטפה. מרוב אושר קפצתי על טומי וצעקתי "תודה תודה תודה נסיך שלי! מזל טוב!"

חזרתי הבייתה וזרקתי את התיק על המיטה. אוח, כמה שיעורים.

החלטתי לשבת לי בפינה האישית שלי שעיצבתי עם קרול אחותי.

קרול מאוד מוכשרת. היא רק בכיתה י' וכבר יש לה להקת רוק עם חברות, יודעת לצייר ולעשות יצירות אומנות ויודעת לתפור. היא מקבלת בהכל מעל ל80 והממוצע שלה הוא 95!

לא פלא שהפינה שלי בחדר יצאה כ"כ יפה.

יש לי שטיחון ירקרק בהיר כזה, עם 2 כריות וקופסא עם מנעול שבתוכה יש לי ממתקים ,רדיו אישי קטן עם אוזניות ובעיקר שקט נפשי.

כשאני רגועה, עצבנית או שסתם משעמם לי, אני מתיישבת חושבת על דברים, אוכלת דברים מתוקים, מרגישה טוב עם עצמי ושומעת מוזיקה להנאתי.

לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי שאני צריכה גם להראות את עצמי , את הכישרון שלי ולעשות כמיטב יכולתי בשביל להצליח ובשביל שהמכתב של אבא לא ינתן לטומי.

לכן לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי להתאמן בריקוד, הריי לריקוד אולי יש שפה וכללים אבל ישנה דרך לכל אחד ואחת להתבטא עם הריקוד, אין חוקים.

שמתי מוזיקה ששאלתי מהמורה שלי למוזיקה , היא נתנה לי דיסק של מוזיקה קיצבית.

 זה היה כייף. הרגשתי מרחפת וזו הייתה שעה כייפית במיוחד.

גם ככה בקרוב יש בבית ספר תחרות כישרונות צעירים לקראת תחילת השנה, ככה בערך אחרי ראש השנה , אז אני אהיה מוכנה וגם אזכה ב5 נקודות בתעודה בשיעור דרמה, אומנות ומוזיקה, אם אזכה בתחרות.

הכנתי את כל שיעורי הבית, החדר שלי היה מצוחצח ומבריק, התאמנתי שעתיים בריקוד, התקלחתי , סידרתי ילקוט לבית הספר למחר ובגדים. על מנת לא להתעכב על זה בבוקר וערכתי את השולחן לקראת ארוחת הערב הטעימה שאמא הכינה.

אבא עלה בסתר לבדוק את החדר שלי, ידעתי את זה שהוא יהיה מופתע שקודם הלכתי לישון בשעה 1 וחצי בלילה ופתאום ב9 וחצי אני מוכנה. הוא היה מופתע שהחדר שלי מסודר שבמקור ובטבעיות שלי אני בלאגניסטית שלא ניתן לעצור בעדה.

הוא היה מופתע מהרבה דברים.

אבל בידיוק ראיתי את אבא עומד בסלון ומחזיק במכתב שרשום מאחור רחוב הסביון ואת המספר של הבניין כבר לא ראיתי. טומי גר ברחוב הסביון!!!!

המשך יבוא תגיבו בבקשה

"כן המורה ג'וני" השבתי.

ג'וני גער בי כי לא הכנתי את השיעורים. באמת? למה זה מועיל השיעורים האלה?

בערב הגעתי הבייתה ומסתבר שג'וני התקשר לאמא ואבא וסיפר להם שלא הכנתי את שיעורי הבית.

באמת? כמה יכוללהיות רע בעולם הזה?

אמרתי לאמא ואבא שזה היה חד פעמי.

"מותק, את צריכה להבין שחייבים להכין את שיעורי הבית" גערה בי אמא. כולם כועסים, גוערים וחושבים שהחיים קלים. אז תדעו לכם, שהם כ"כ לא קלים ואפילו , אני מודה, קשים.

למה זה מועיל בכלל שיעורי הבית האלה?! אוח!

"זה מועיל. תאמיני לי מותק השנה הזו חשובה. זהו כיתה ט' שנה הבאה תיכון. אני יודעת ,זה קשה ואפילו מאוד קשה אבל תחשבי שהשיעורים נותנים לך תירגול לקראת המבחן. הריי את זו שמתלוננת כל הזמן שאת לא מצליחה. אם תכיני תצליחי".

הלכתי עצבנית לחדרי ושמעתי קצת מוזיקה טובה במערכת הדיסקים שלי.

בלילה, אבא בא אליי לחדר. אבא תמיד מבין אותי בענייני בנים. הוא מהמין הגברי שמבין את הגברים. לכן אני מתייעצת איתו.

אבא תמיד יודע מה גורם לי לעשות דברים.

הוא עלה לחדר שלי והחזיק ביד מכתב. הוא אמר שאם אני לא אתחיל ללמוד כמו שצריך הוא פשוט מחר ילך לתיבת הדואר של טומי ברחוב עובדיה 58 וישים מכתב שבו רשום שאני לא רוצה לדבר איתו ושאני תלמידה גרועה, ושלא כדאי להסתובב איתי ודברים משונים מאוד עליי. אמנם, אולי הם נכונים. אבל עדיין אני כועסת ואסור שטומי ידע מהם!

אבא! אתה פשוט מנצל רגשות!"דיי כבר! תניח את המכתב מיד" צעקתי.

אבא הרגיע אותי והסביר לי שאם אני לא רוצה שהוא ילך לבית של טומי מחר ויביא לו את זה שאני צריכה במשך שבוע להראות התקדמות בלימודים, השקעה, ושלא יצטרכו שעות לנסות להקים אותי ממיטתי.

הלכתי לישון וחשבתי על כל מה שדיברתי עם אבא בערב. אבא , איך לומר, הוא זה שיודע להחזיק אותי במקום.

החלטתי שאני הולכת על זה. גם ככה החטיבה מאוד חשובה לי , וזו שנה חשובה לקראת התיכון.

החלטתי לקום בשעה 06:45.

החדר שלי, כפי שידוע תמיד מלא בבגדים מקומטים שזרוקים על הריצפה ועטים ועפרונות בכל מקום והכל באי סדר מוחלט.

סידרתי את מיטתי , את כל הבגדים קיפלתי, והכל היה מאורגן. הרי אני יודעת שאבא יבדוק את החדר שלי בבוקר.

אכלתי ארוחת בוקר והחלטתי להכין לעצמי את הסנדוויץ' לבית הספר. כן, זה היה סיוט מתמשך.

יצאתי מביתי בשעה 07:29

והגעתי לבית הספר בשעה 07:35

בבית ספר טומי דיבר עם אסי , חברו הטוב וראיתי מכתב ביד שלו. בידיוק עם מעטפה שאבא החזיק אתמול כשדיבר איתי. מעטפה לבנה!

נעצרתי במקום וגרמתי לכל הנוכחים בכיתה לצפות בי. כולם לא הבינו מה קרה לי.

"היי קסם, בוקר טוב.." אמר לי טומי. הוא כ"כ מתוק.

נשמתי נשימה עמוקה, הפכתי לאדומה כסלק ועניתי בבושה "היי. בוקר טוב. אני מצטערת אני חייבת ללכת.." לא היה לי דבר טוב יותר להגיד.

המשך יבוא.