אחי, תעביר ת'גיטרה

ים:

די! נמאס לי! אמרתי לעצמי ביום חמישי אחה"צ כשהחלטתי גם אני ללכת להשתזף בחוף מציצים, כמו כל עם ישראל, למרות שידעתי שזה עלול לגבול בעצירות בלתי פוסקות ממשטרת ההגירה לאחר מכן.

הרי אין מה לעשות בבית, ואין דרך יותר טובה מלהעביר את הצהריים בהסתכלות על טוסיקים קטנים שמתרוצצים סביבך הלוך חזור, זאת כמובן באדיבותם של ההורים שחושבים שבגד ים לילדים זה מזמן פאסה ולא מחמיא. לדעתי זה דווקא כן.

שמתי את המגבת הירוקה שהבאתי מתחת לראש ושמתי את נובמבר ריין של גאנס באייפוד. אחח, שיר כזה מרגיע, וכל כך מתאים לאווירה של הים. פספסתי כמעט את כל ההתחלה, כי התרכזתי בכל הילדים הקטנים שדרכו עלי ובאיומים הגוברים של המוכר לארטיקים שאומר "אני הולךךךךךך אני הולךךךךךך", לך כבר כוס אמק! מה אתה רוצה שאני אעשה, אתה רוצה ללכת, תלך. איך היית מרגיש אם כל פעם שהייתי רוצה ללכת הייתי ניגשת אליך וצורחת לך את זה באוזן? הא? הא???

המוכר עבר לאחר 5 דקות לאזור השימשיות, ואיתו גם שאר הילדים המקפצים. סוף סוף היה לי שקט. זהו, אף אחד לא יכול להפריע לי יותר. החזרתי את האוזניות שנפלו בדיוק כמה שניות לפני הסולו הגאוני של סלאש והעמדתי את הידיים בצורה שבה אראה מגניבה ומנגנת את הסולו בעצמי. כולי התרגשתי והתכוננתי לרגע המיוחל. 3 שניות לסולו, 2, 1 ו... "נחום כהןןןן נחום כהןןןןן הסבתא של הדודה שלך מחכה לך בסוכת המציל, בוא כבר נו באמא שלך, היא דואגת, ואני מת שהיא תעוף מפה אז בוא, די עם המשחקים, בוא חמודד בוא קטנצ'יקקק"

הבנתי שמוזיקה אני כבר לא אוכל לשמוע, אז הלכתי לכיוון הים, זאת אומרת, לאוסף בקבוקי קולה וצואה עם קצת מים, לתפוס קצת גלים.

אני בכלל מעדיפה בריכה. שם אין נוף של זקנים ערומים.. לא שזה מפריע לי, אבל אתם יודעים.. ושם אני לא צריכה ללכת עם רגל קדימה כמו מפגרת כדי לבדוק אם אין איזה בור שיפתיע אותי.

הלכתי לא מזמן עם בת דודה שלי. היה כיף, רק שהיא הכריחה אותי לשחק כל מיני משחקים מטומטמים..

"בואי ניכנס למים, אני אנסה להגיד לך משהו במים ותנחשי מה זה"

- "למה?"

"נו, זה כיף, בואי"

- "בשביל מה להיכנס למים בשביל זה? הנה את פה, ואני בריבוע לידך, תגידי עכשיו"

אין לי בעיה לשחק את המשחק הזה. רק העניין הוא שתמיד כשמשחקים את זה לאף אחד אין באמת משהו חשוב להגיד, וזה תמיד הולך ככה:

"שלום"

.

.

.

"מה קורה?"

עבודה:

התחלתי לחלק עכשיו פלאיירים ברחוב, ולא בתיבות הדואר.

האמת שזה הרבה יותר גרוע. אנשים מסתכלים עליך כאילו אתה מציע להם להבריח איתך סמים בפי הטבעת.

אתה רוצה- תיקח. לא רוצה- אל תיקח. לא צריך לפתח דיונים על זה שעות.

"אז מה זה?"

- "פלאייר"

"אהה, פלאייר"

"מה כתוב בו?"

-"סדנה לחרוזים"

"אהה, סדנה לחרוזים"

"אבל אני לא צריך את זה"

- "אויש, חבל.. חבל, טוב, לא נורא, אז יאללה.."

"אבל את יודעת, הנכדה שלי עושה צמידים"

-"אהה, יאייי"

"היא בגילך"

-"יאייי"

ויש את האלו שמאבדים פתאום את חוש הקול, אז הם מראים לך עם האצבע.

"אני? לא.. לא"

סופר:

היום הייתי בסופר, הלכתי לקנות כמה דברים. התחלתי למלא את העגלה, מילאתי ומילאתי. בסוף הגעתי לקופה וקרה לי את מה שקורה לרב האנשים כשמגיעים לקופה, מגלים שיש לך הרבה פחות כסף בארנק ממה שחשבת, כנראה כי הלכת לקנות רק-גבינה-צהובה-וחלב ונשארת עם סופר זול יהושוע בעגלה. אז כמובן, מתחילים למלא את העמדה של הקופאית בדברים שונים, כי אחרת אין הסבר ממשי לבלאגן שהולך שם, החל מפסטרמות-חזה-הודו ויוגורטים ששומרים על הגיזרה עד למסטיק הובה בובה שמורכב משתי שכבות או-מה-שזה-לא-יהיה. ואחרי הכל, למי אכפת באמת מהקופאית, שתיחנק עם הפסטרמות! כן! בסוף נשארתי עם קופסת גלידה בטעם של אהבה ראשונה והחלב שרציתי מלכתחילה. התור ל"עד 10 מוצרים" לא היה יעיל כמובן, כי הוא מתחיל בקופה ונגמר בגינה שליד הסופר, אז הלכתי לקופה ליד שהייתה קצרה בתור, אך לכל איש שם היו לפחות 30 מוצרים. התור התקדם כל כך לאט ששכחתי שיש לי גלידה בעגלה, אז עשיתי את מה שרב הישראלים עושים במצב כזה. כן- לחזור למקררים עם הגלידות ולהחליף את הגלידה שלא תימס, למרות שאני לא מבינה מה הלחץ לגבי זה. זה שאתה מחכה בתור 20 דקות עם גלידה בסופר עם מיזוג, לאא מה פתאום, אבל זה שיש לך לחזור עכשיו את כל הדרך הביתה עם 52 מעלות בחוץ, זה בסדר.