מכירים את זה שיש לכם חברי ילדות שאתם בטוחים שהם עדיין חברים טובים שלכם ובסוף האמת מתפוצצת בפנים ?
לי זה קורה וזה לא כיף ......
יש לי "חברת ילדות" שממש מגיל קטן עברנו דברים ואנחנו חברות(לא יודעת אם זה נכון בזמן הזה) ועד לפני שנתיים וחצי היינו ממש חברות טובות ...
היא למדה איתי עד סוף כיתה ט' ואז עברה לפנימיה ומאז שהיא בפנימיה התרחקנו מלא ....
(ד"א כשאתם עוזבים למקום כלשהוא אף פעם אל תגידו :"אני אשאר תמיד בקשר ולא משנה מה יקרה" כי זה לא באמת יקרה!
וגם אם כן הקשר יהיה רחוק ושונה)
כן זה לא כיף לחשוב שהתרחקנו אבל המרחק ויותר מידי דברים השפיעו ועכשיו אפילו אני לא יודעת אם באמת לקרוא לה חברה...
כל שיחה כמעט שיוצאת (וגם זה בקושי) אותם דברים אותם משפטים :"מאמי אין לי זמן ... מאמי עוברת עליי תקופה.. "
מה שהכי הורג אותי שהיא לא באה ומשתפת אותי במה שעובר עליה ...
ועוד יותר מרתיח שהיא תמיד מוצאת בתור תירוץ לזה שאנחנו לא מדברות שאין לה זמן ... דייי!! דיי לחרטט(אם את משקרת זה רק לעצמך) ..
לדברים החשובים תמיד מוצאים זמן ...
אנשים תבינו אם אכפת לכם מאנשים תראו להם את זה .. ואף פעם אל תגידו אין זמן כי זה ממש מזלזל ומגעיל להגיד את זה
ומי שאומר את זה כנראה בתת מודע אנשים לא באמת חשובים לא!
(מצטערת אם הפוסט נשמע מתבכיין אבל זה מה שאני מרגישה עכשיו וזה מה שמציק לי - הפוסט הזה בעיקר מוקדש למישהי אחת מקווה שתקראי את זה ותפנימי )