רק לפני שבועיים נוכחתי לדעת שאני עוד מסוגל להרגיש, וכאילו בתזמון מושלם יומיים לאחר מכן היא הגיעה והתחלתי להרגיש. היה טוב, היה נפלא, נשאבנו לשיחות אל תוך הלילה באינטרנט, בטלפון, בארבע עיניים. נשאבנו אחד לתוך השניה. אך הדברים הטובים שבי הזכירו לה את כל הדברים הטובים שבו, הדברים הטובים שבו הזכירו לה את כל הדברים הרעים שבו והדברים הרעים שבו הזכירו לה מדוע וכיצד הכל הסתיים. הנורות הבהבו, הפעמונים צלצלו והיא החליטה את ההחלטה הנכונה ביותר שהטראומה שהוא השאיר עליה מאפשרת לה להחליט - לברוח.
כהרגלי אני נמשך אל החכמות והמודעות והיא ללא ספק אחת מהן. היא זיהתה לבדה והפנימה את עיוות המחשבה הרציני בו היא שוגה, היא הבינה שהחלטתה אינה הגיונית או רציונלית ואף כנראה מוטעת. ברם, היא מוחזקת כבת ערובה בידי רגשותיה ואפילו ההגיון שבה לא מצליח לעזור. לאחרונה אני מגלה שרוב האנשים נתונים למרותם של רגשותיהם, מדוע אני כה שונה? זה לא שאין לי רגשות, הם פשוט מתיישבים (ואם לא אז אני מאלץ אותם להתיישב) עם ההגיון.
מרתק להבחין איך כאשר דברים משמעותיים קורים בחיים המוח האנושי מחפש הקשרים ומשמעויות בדברים אחרים. בדיוק אתמול טענה ידידה כי "הכל חוזר על עצמו" וניסיתי להסביר לה שאין זה המצב. אמנם דברים דומים קורים ללא הרף אך הם לא חוזרים על עצמם, לא במדויק. והנה בעודי לא מצליח להסביר זאת לידידתי נראה כאילו היקום מעניש אותי על כך ומפגיש אותי עם מקרה זהה, בו מישהי מזהה קווי דמיון בין שני מקרים ובטוחה שהם זהים, שמה שהיה יחזור על עצמו.
לא ניתן להסביר לה ואי אפשר לשנות את דעתה כי בעצמי הייתי שם ואני זוכר את הלך המחשבה. "אי אפשר להתגלח על פנים של מישהו אחר" אומר חברי הטוב בהקשר הזה. אין דרך ללמד אותה מהנסיון שלי, אין דרך להחדיר בה את התובנות שלי, אין דרך לגרום לה להסיק את הלקחים שלי. יבוא יום ויגיע בחור אחר שיזכיר לה את ההוא אך איתו פחות נורות יהבהבו, הפעמונים יצלצלו פחות חזק והיא תנסה את מה שהיא לא מנסה כעת. עם הבא (או מי שאחריו, או אחריו) היא תבין שהיא טעתה איתי אך זה לא ישנה מאום כי היא תבין את זה רק כשאר יהיה מישהו אחר.
ואני שוב נאלץ לעמוד דום בוגר יותר, חכם יותר, יודע טוב יותר, לנוכח גורל בלתי נמנע שאין ביכולתי לשנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
