My Life and more

אתם לא מאמינים מה קרה אכשיו דוד שלי קיבל התקף לב ונפטר ואני ואח שלי נשארנו בבית אכשיו כי אין מי שיקח את דודה שלי שירוחם שם זה קרה כי היא היתה באירוע ובעלה הוא השתכר אבל שני אחים שלי ואבא ואמא הלכו לשם ואני רועדת כולי אני לא מאמינה איך זה קרה אני כל כך פחודת אני כל כך לא יודעת מה לעשות והבן שלו הוא בן 6 איך הוא יקבל את זה שאבא שלו אינו והבנות שלו למהההההההה למה?

כל כך נימאס לי מהכול מהכול מכולם והכי מהחיים שלי אני כל כך רוצה כבר להץגייס אני בטוח שהבצא יותר נורמאלי מהחיים האלה דייי נימאס לי דייייייייייייייייייי.

איך החייים כאלה טיפשים לפני כמה שעות כתבתי את הפוסט למטה ובשניה הכול נעלם דיייייי בא לי למות.

אני לא יכולה להפסיק לבכות

אני לא מאמינה קודם כול הסתפרתי איזה כיףףף.

דבר שני לפי הבלוג הזה http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=470529  הקליפ של מאמא יוצא אז הינה השיר http://www.youtube.com/watch?v=ZmPU3hUcjj8&feature=related קמובן שזה לא הקליפ עצמו.

ואני ממש ממש משעמממת ואין לי מה עוד ליכתוב אז בייי.

(הערה: כדי שלא תתבלבלו עכשיו מה שאני כותבת זה אחרי תקופה שהיידן כבר מכירה את הבנים טוב. אז אני חוזרת לפרק הראשון כאילו וממשיכה מהקטע שקרה להיידן משהו... מקווה שלא תסתבכו).
התיישבתי ליד מלאני ולקחתי את כוס השוקו שהכינה לי.
"תודה" אמרתי וקינחתי את האף.
"ספרי לי מה קרה" אמרה מלאני וחיבקה אותי.
נשמתי עמוק והתחלתי לספר לה מה היה באולם החזרות.
"הבנים חזרו מצילומים לקליפ של 1000 Meere לפני כמה שעות ואז נפגשו באולם החזרות, כי יש להם הופעה בצרפת בקרוב" אמרתי וניגבתי את העיניים, לא שזה עזר.
"נו..." אמרה.
"ואז פתאום אנדרס מגיע אליי. שתביני הבנים היו בחדרי ההלבשה, לפחות לא כולם" אמרתי ונזכרתי בביל.
"די, מותק על תבכי" אמרה וליטפה את הכתף שלי.
"אנדרס התחיל להגיד לי שהוא מאוהב בי כבר הרבה זמן ושהוא לא רצה להגיד כלום כי ביל חבר טוב שלו" אמרתי.
"הייתי די בהלם, כי הוא עדיין יודע שאני חברה של ביל או הייתי אני כבר לא יודעת מה נסגר" המשכתי.
"הוא עשה לך משהו? אנדרס?" שאלה בהלם.
"לא. הוא התקרב אליי והחזיק לי את היד, אבל הוצאתי אותה מהיד שלו" אמרתי וקינחתי שוב את האף.
"יש לו מזל אחרת היה לו עסק איתי ועם חצי גרמניה" אמרה וניסתה לעודד אותי.
חייכתי בקושי.
"הוא לא הפסיק להגיד לי כמה הוא נמשך אליי ושהוא כבר לא יכול ושהוא רוצה שאני יעזוב את ביל" אמרתי.
"הסתכלתי עליו, כאילו, מה החלקת על השכל?" הוספתי.
"איזה חמור" אמרה מלאני והיה נראה כאילו היא שקועה בסרט מתח ורק חסר לה פופקורן.
"אחרי זה הוא ניסה לנשק אותי והרמתי עליו את היד. לא הספקתי לסטור לו כי ביל יצא מאחד החדרים" אמרתי.
"הוא הכניס לו מכות?! שאלה במתח.
"הלוואי שזה מה שהיה עושה" אמרתי.
"הוא פשוט אמר לאנדרס: רואה היא לא בוגדת בי, אתה סתם מכניס אותי לסרטים" אמרתי והתחלתי לבכות.
"לא האמנתי למה ששמעתי. ביל והוא תכננו לבדוק אותי. לא הספיק להם כל הזמן הזה שהם מכירים אותי" הוספתי והמשכתי לבכות, מסיימת כמעט חבילה שלמה של טישו.
"איזה מניאק!" קראה מלאני.
"מניאק זו מילה עדינה בשבילו" אמרתי.
"נו ומה קרה אז?" שאלה.
"ביל עוד העיז להתקרב אליי ולהגיד לי שהוא אוהב אותי" אמרתי והתעצבנתי.
"דחפתי אותו ממני וצעקתי לו שאני לא מאמינה שהוא עשה לי את זה ורצתי לכיוון היציאה" המשכתי.
"את יודעת עוד משהו?" שאלתי.
"מה?" שאלה.
"מתברר שגם טום ידע על זה והוא לא בדיוק עדכן אותי לגבי זה" אמרתי והרגשתי כאילו בא לי להקיא.
"די נו היידן אל תבכי, שום בחור לא שווה את הדמעות שלנו" אמרה.
"אבל אני אוהבת אותו" אמרתי.
"למה אנחנו כל כך רגישות, לעזאזל?" שאלתי.
"זה משהו שלומדים להתחסן נגדו עם הזמן" אמרה מלאני.
"איך גילית שטום ידע?" שאלה.
"ראיתי אותו בדרך החוצה. שאלתי אותו אם הוא ידע מזה" אמרתי.
"הוא אמר שכן ושהוא מצטער" אמרתי.
"עוד מניאק" אמרה.
"אח"כ יצאתי החוצה וביל יצא אחרי. חשב שאני אחכה לו אם יקרא לי" אמרתי.
"מה הוא אמר?" שאלה.
"הוא רצה לדבר ולהסביר מה היה" אמרתי.
"אמרתי לו שיכולנו לדבר במקום שיעשה לי את הקטע הזה. והוא עוד אומר שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה" אמרתי.
"הילד הזה אמר לך שאת מתנהגת כמו ילדה?" אמרה מופתעת.
"ידעתי שכל זה מושלם מידיי. שלא לדבר על מהר מידיי" אמרתי.
"נו באמת מאיפה את אמורה לדעת שזה יקרה" אמרה.
הפלאפון שלי צלצל בלי הפסקה, נרשמו על הצג 10 שיחות שלא נענו מביל.
לא עניתי, רק הסתכלתי על השם שלו.
"נפגשתי איתם שם כי רציתי לספר לביל שאני חוזרת ללונדון היום ואני לא יודעת לכמה זמן" אמרתי והתייפחתי.
"ולא הספקת?" שאלה.
"לא. למה הוא עשה לי את זה?" שאלתי.
"אולי באמת סתם הכניסו אותו לסרטים זה לגיטימי שבנאדם מתישהו יכנס לסרטים אם עושים לו שטיפת מוח שבוגדים בו" אמרה מלאני.
"את תומכת במה שעשה?" שאלתי מופתעת.
"לא. אני רק אומרת שבמקום ביל זה יכול היה להיות ההיפך" אמרה.
"נכון, אבל הוא לא היה צריך לשתף פעולה בזה. הוא היה צריך לבוא ולדבר איתי או לפחות לשאול אותי אם אני בוגדת בו" אמרתי.
"והיית אומרת לו אם כן?" שאלה.
"כן. או שפשוט נפרדת ממנו ואז הולכת למישהו אחר. אני לא אצא עם שניים בו זמנית" אמרתי.
"מתי את נוסעת היום?" שאלה, פתאום קולטת את מה שאמרתי.
"מה השעה עכשיו? 14:00? יש לי רכבת לשדה התעופה ב-14:45 והטיסה שלי ב-15:30" אמרתי.
"אני אבוא איתך לשדה. אני אוכל להקפיץ אותך לשדה את לא צריכה לקחת רכבת" אמרה.
"סבבה" אמרתי.
"איך את מרגישה עכשיו? יותר טוב?" שאלה.
"אותו הדבר" אמרתי.
"אולי כדאי שתעני למסכן" אמרה כשהנייד צלצל שוב.
"אני לא חושבת שמגיע לו" אמרתי והשתקתי את הפלאפון.
קמתי והלכתי לחדר שלי לשטוף את הפנים ומלאני פינתה את הכוסות.

"היא לא עונה" אמר ביל שהתהלך בחדר בלי הפסקה.
"אחי, יש לי כבר סחרחורת אולי תשב" אמר טום.
"טום, אני אוהב אותה והייתי מטומטם שהסכמתי לרעיון הדבילי הזה" אמר ביל והכריח את עצמו לשבת.
"אז תיסע אליה" הציע טום.
"אוף אני כזה אידיוט!" אמר ביל בעצבנות והפלאפון שלו צלצל.
"זאת היידן" אמר וענה במהירות.
"היידן, בבקשה דברי איתי, אני אוהב אותך" אמר בקול מתחנן.
"זאת מלאני, היידן לא יודעת שהתקשרתי" אמרה בשקט.
"מלאני, איך היא?" שאל ביל.
"הרוסה. תרשום את המס' שלי ותצלצל אליי אני מנתקת היא מגיעה" אמרה, נתנה לביל את המס' שלה וניתקה.
"אני מתקשר למלאני" אמר ביל וחייג.
"היי" אמר.
"היא כמעט עלתה עליי. בקיצור אני יודעת שאתם אוהבים אחד את השני למרות שלא היית צריך לעשות את זה אז החלטתי לעשות משהו בשביל שניכם" אמרה מלאני.
"תודה" אמר ונשמע כאילו הוא באמת זקוק לרחמים.
"היא באה לספר לך שהיא טסה היום ללונדון והיא לא יודעת לכמה זמן עדיין. היא לא הספיקה לספר לך בגלל מה שהיה" אמרה מלאני.
"לא! היא לא יכולה לחזור ללונדון. לפחות לא עד שנדבר" אמר בקול חזק שקצת החריש לי את האוזניים.
"ביל, תקשיב...אני מסיעה אותה לשדה התעופה ב-14:15 יש לה טיסה ב-15:30 אז תוכל להגיע לשם?" שאלה מלאני.
"ברור. אני אהיה שם" אמר.
"את יודעת שאני אוהב אותה, נכון?" אמר.
"כן. גם היא אוהבת אותך למרות שנפגעה מאוד, זה לא יהיה לך קל" אמרה מלאני.
"אני יודע, אבל אני אעשה הכול. תודה" אמר.


"אין על מה. עכשיו תזדרז" אמה והם ניתקו את השיחה.

"אם מי דיברת?" שאלתי כשמלאני חזרה לסלון.
"עם זאק. החלטנו לחזור" אמרה.
"זה אולי ישמע מגעיל, אבל איזה מצחיק זה שאתם חוזרים ואני וביל לא" אמרתי בעצב.
"אבל אני בכל זאת שמחה בשבילך" הוספתי.
"למה את חושבת שלא תחזרו? אתם צריכים לדבר" אמרה מלאני בעקשנות.
"אין על מה. הוא די הראה לי מה הוא חושב עלי" אמרתי בכעס לא מאמינה על מלאני.
"הבנאדם אוהב אותך תפסיקי באמת להתנהג כמו ילדה ותשימי את האגו או מה שזה לא יהיה בצד" אמרה בחצי צעקה.
"לעזאזל, אתם אוהבים אחד את השני וחבל לך להפסיד אותו" אמרה.
"מלאני אני לא יכולה לחשוב עליו כרגע" אמרתי וזה היה שקר כי לא יכולתי להוציא אותו מהראש שלי.
"אני הולכת להתארגן כדאי שגם את או שאני פשוט אקח רכבת" אמרתי והלכתי לחדר.
"אוייש היא כזאת עקשנית" אמרה מלאני לעצמה אבל שמעתי את זה.
בשעה 14:15 היינו כבר ברכב בדרך לשדה התעופה, מזל שלא היו פקקים בדרך.

"אתה בא איתי, נכון?" שאל ביל את טום כשסיים לנעול נעליים.
"ברור. אני לא אשאיר אותך לבד" אמר טום.
"תודה. זאקי מסיעה אותנו" אמר ביל וזירז את טום.
"אני מחזיק לך אצבעות, אחי, היא קשה" אמר טום.
"תודה על העידוד. אני לא מאמין שאתה זה שבא איתי" אמר ביל.
"אנחנו בלתי נפרדים, בילי. יהיה בסדר תתעודד" אמר.
"כולם נשברים בסוף, היא לא יכולה בלעדייך היא מתה על התחת שלך" אמר וצחק בניסיון לעודד את אחיו.
ביל חייך.
"תודה. יאללה, זזנו?" אמר והם יצאו מהחדר.
זאקי כבר המתין להם בחנייה והם יצאו לכיוון שדה התעופה.

"סופסוף הגענו, טוב יאללה בואי נזדרז" אמרתי ויצאנו מהרכב.
נכנסנו לשדה התעופה והגענו לקבלה...הצגתי את הכרטיס שלי וחיכינו בקפיטריה עד הטיסה שלי.
"אני יודעת שאני נודניקית, אבל מה תפסידי אם תדברי עם ביל?" שאלה.
"די, נו תרדי מזה" אמרתי ושתיתי מהקפה שקניתי.
"בגללך אני עוד אחזור לעשן" אמרתי.
"אני לא מבינה איך את יכולה להיות כזאת רגועה" אמרה.
"אני לא אוהבת שמשחקים איתי משחקים, זה היה ממש פוגע אחרי זמן ארוך שאנחנו מכירים לא לסמוך עליי" אמרתי ובאמת הלכתי לקנות חפיסת סיגריות.
"נכון, אבל תהיי מציאותית. תנסי לשים את עצמך במקומו" אמרה.
"דיברת איתו?" שאלתי והתחלתי לחשוד.
"לא" אמרה.
"וגם טום ידע. כאילו מה הם החליטו לשבור אותי?" שאלתי.
"די, נו הם לא יעשו לך את זה. עזבי לא נדבר על זה" אמרה לבסוף.
נשמעה קריאה ראשונה לטיסה ללונדון והחלטתי שאני עולה למטוס עכשיו כי אין לי כוח לדבר על ביל או על כל דבר אחר.
"מה את כבר עולה?" שאלה.
"כן. אני מעדיפה לעלות עכשיו לפני שיהיה תור ארוך" אמרתי.
"נו...תחכי איתי עוד קצת. ככה את מנסה לברוח ממני?" שאלה ועשתה פרצוף עצוב.
"נראה לך? אני מתה עלייך" אמרתי וחיבקתי אותה.
"אבל אני באמת מעדיפה לעלות עכשיו" הוספתי בזמן שהתקדמנו למקום בו מניחים את המזוודות שכבר יהיו על המטוס.
"אני לא מאמינה שאת הולכת ולא יודעת מתי תחזרי" אמרה.
"אבל אני חוזרת...העסק שלי פה, הדירה שלי פה, כל החיים שלי פה" אמרתי.
"התגעגעתי לימים שהדירה שלך הייתה בשיפוצים וגרנו יחד". אמרה.
אלו באמת היו הימים הכי יפים כי בהם גם הכרתי את טוקיו הוטל (חחח...את ביל במיוחד).
"טוב מותק, אני זזה" אמרתי והיא ליוותה אותי.
היו שם כל כך הרבה אנשים אבל בכל הרעש הזה שמעתי את השם שלי.
אני לא יודעת איך ולמה, אבל זה מה שהיה.
"היידן! חכי!" אמר הקול.
זה היה ביל, הוא היה כזה מדהים כשרץ לכיוון שלי.
"מה הוא עושה פה?" שאלתי את מלאני כשהמשכתי ללכת.
"הוא לא יודע שאני טסה. את דיברת איתו" אמרתי.
"הייתי חייבת, מצטערת. לא יכולתי לתת לך לפספס משהו טוב" אמרה מתגוננת.
"היידן, אני אוהב אותך, חכי רגע" אמר כשהצליח להדביק אותי.
טום היה בדיוק מאחוריו וזאקי מפנה להם את המעבר.
עמדתי מול הדיילת שבודקת את הכרטיסים לפני שנכנסים ליציאה למטוס.
היא נראתה עייפה וחסרת סבלנות וביקשה את הכרטיסים.
"שנייה, היא כבר איתך" אמר ביל במקומי.
הסתכלתי עליו המומה שהוא פה.
"אתם מעכבים את הטור תעשו את זה בצד בבקשה או שתעלי" אמרה הדיילת.
ברקע נשמעה קריאה נוספת לעלות.
"אני עולה זה בסדר" אמרתי.
"היידן, בבקשה בואי נדבר" אמר.
"ביל, אני לא יכולה לשבת ולדבר איתך עכשיו אני צריכה זמן לחשוב" אמרתי.
הדיילת התחילה לעשות פרצופים והאנשים בטור התחילו להיות חסרי סבלנות.
"ביל אני מעכבת את הטור, אני מעדיפה לא לדבר איתך כרגע אז בבקשה תן לי ללכת. אני לא רוצה לעשות פה סצנות" אמרתי ונתתי לדיילת את הכרטיס.
"טיסה נעימה גברתי" אמרה כשעברתי אותה.
היידן, תקשיבי לו, הוא באמת אוהב אותך" אמר עכשיו טום.
"אני מצטערת. אני חייבת ללכת" אמרתי והתחלתי לבכות בדרך למטוס.

"מה תעשה?" שאלו מלאני וטום.
"אני קונה כרטיס" אמר ביל שהפתיע את כולנו.
"מה?!" שאל טום.
"כשתמצא את הבחורה שאתה אוהב תבין" אמר ביל והלך עם זאקי לקנות כרטיס.
זאקי לא בדיוק אהב את הרעיון, אבל מי ימנע מביל...אז הוא קנה לביל, לטום ולעצמו כרטיסים.
אחרי הכול הוא שומר הראש שלהם הוא לא יכול לעזוב אותם לבד.
"תודה" אמר ביל כשראה שזאקי איתו.
"בוא. אנחנו עולים לטיסה" אמר ביל לטום.
"אנחנו טסים?" שאל טום מופתע.
"כן, יאללה בוא" אמר.
"תודה" אמר ביל ופנה למלאני.
"אין על מה" אמרה וחייכה.
"בהצלחה" הוסיפה ונופפה להם בזמן שכבר נעלמו מהאופק.

הטיסה כבר הייתה אמורה לצאת, לא הבנתי למה היא מתעכבת כל כך הרבה זמן.
נשענתי לאחור ולקחתי מגזין, לא שקראתי אותו באמת ואז שמעתי לחשושים לידי ומאחורי ומישהו שר.
"This used to be our secret now I'm hiding here alone..." זה היה ביל.
מה הוא עושה? הוא מטורף לגמרי.
הוא התקרב למושב שלי והמשיך לשיר "...But not enough to make you stay...".
הרגשתי שאני נמסה. הוא היה כזה מתוק.
התחלתי לבכות רק מלשמוע אותו שר את המילים האלה.
"Come and rescue me, I'm burning can't you see..." הוא המשיך כשהיה ממש קרוב אליי וטום מאחוריו מחייך מאושר.
הוא המשיך עוד קצת מהשיר Rescue Me ואז הסתכל עליי. אבל הסתכל באמת.
"היידן, את לא מבינה מה עשית לי. אני לא יכול בלעדייך" אמר וירד על הברכיים כדי להיות בגובה העיניים שלי.
"ביל אתה לא צריך לשבת שם" אמרתי והצעתי לו לשבת במושב לידי.
"היידן, אני אוהב אותך, זה היה כל כך מטומטם להסכים להצגה ההיא" אמר.
לא יכולתי לעמוד בזה יותר אז פשוט חיבקתי אותו, חיבקתי חזק והוא החזיר לי חיבוק.
"גם אני אוהבת אותך" לחשתי לו באוזן.
"אני שמח לשמוע" אמר ונישק אותי.
ברקע נשמעה דיילת שקוראת לכולם לשבת במושבים, טום וזאקי התיישבו בקרבת מקום ונתנו לי ולביל פרטיות.
"אני שמחה שמלאני צלצלה אלייך, למרות שאני לא אודה בזה לפניה" אמרתי כשהנחתי את הראש על הכתף שלו.
"גם אני שמח שהיא עשתה את זה" אמר.
"אני באמת מצטער על מה שעשיתי" אמר.
"יהיה לנו הרבה זמן לדבר על זה בטיסה אז עכשיו תשתוק ותביא נשיקה" אמרתי ונישקתי אותו.
לחשוב על הזמן הזה שלא הייתי לידו ולא הרחתי אותו...זה היה נראה כמו נצח.


הסוף!

תמונות: