מעופפת על כנפי הדימיון, בין כל השאר

היום חזרתי ברגל מחברה שלי, אחרי שישנתי אצלה...

הרחוב העמוס {בדרך כלל} היה לגמרי שקט, ופעם ב10 דקות הופיעה מכונית או 2...

הרגשתי ממש כאילו יום כיפור...

אף אחד לא היה ברחוב, והרשתי לעצמי לשקוע במחשבות פילוסופיות למדי...

כל השקט הזה, הרוח הנעימה, השמש המחממת, והאוויר , שגורם לך פשוט לנשום ולשתוק....

חשבתי על דברים רבים....

לדוגמא, מה המטרה שלי בחיים נכון לדקה זאת, ומי החברים האמיתיים שלי?...

את מי אני באמת מחבבת, ואל מי אני רק מתייחסת בנימוס?...

אם מי אני רוצה לבלות, מתי ואיפה?....

ומה אני בכלל מצפה ממה שקורה סביבי- האנשים, הרקע ומה שקורה?....

הרגשתי כאילו ניתנה לי הזדמנות לצפות על עצמי מהצד, ולחשוב עליי בתור זרה-

מה עלי לעשות הלאה וכוליי....

מלפני כשבועיים נחלתי אכזבה מרה וכואבת מהאדם שחשבתי שהיא חברתי הטובה על פני כל העולם...

יש לה 3 אחים קטנים בבית, אחד בן 1 ושתיים בנות חצי שנה...

אני לא יודעת בידיוק מה עובר עליה...

לכל חברה שלי היא מספרת סיבה אחרת למה היא לא חברה שלי...

אני מודה שלעיתים דיי קרובות אני יכולה לשגע אנשים, אבל תמיד אפשר לומר "דיי", או לבקש בשקט.

לא צריך לעשות סיפור גדול מכל דבר קטן או מדברים שהם כל-כך שטותיים, או דברים שקרו ממזמן...

היא חושבת שכולם רוצים רק ברעתה, לראות אותה סובלת ולהציק לה.

בערב שבו היא אמרה לי שהיא יותר לא מדברת איתי, בידיוק באותו הערב תכננתי עם אמא שלי שיחה איתה..

רציתי לדבר איתה על המצב הדיכאוני שהיא שרוייה בו, על הדעה המוזרה שלה על העולם בזמן האחרון...

אני לא מבינה אותה..

לכן, היום, כשחזרתי הביתה, חשבתי מי הם החברים האמיתיים שלי עכשיו?

על מי אני יכולה לסמוך ולספר לו סודות שלי, וממי כדי לי להתרחק?

ככול שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה יותר ויותר טוב שהמטרה שלי בחיים לאט-לאט מקבלת צורה:

ללמוד טוב, להיות חברה טובה, ולהשתדל להביא רק נחת לסובבים אותי- המשפחה, החברים ובכלל לכולם.

לא שווה להיות אוייבים של אף-אחד, מה זה יעזור לך?

לא כדי לריב עם חברים, אחרת תישאר לבד ורק עם הכלב שלך {וגם, רק אם יש לך..}..

לא שווה לזכור כל מיני שטויות שעשית או לא עשית לפני שנים, כל מיני דברים שטותיים ותינוקיים...

שווה ללמוד להבין את השאר, להיות כמה שיותר תומך

והכי הכי הכי חשוב {לדעתי}:

לדעת לשתוק כשצריך, לדעת להקשיב כשצריך, ולדעת ללכת כשאתה יודע שאף אחד לא רוצה אותך שם.

לדעת לוותר, להיות סובלני ולחכות שהשני ישלים.

לא תמיד אתה צריך לעשות את הצעד הראשון, לעיתים אתה צריך לתת לפצע קטן/גדול להגליד, ורק אז...

ובזה אני מסיימת להיום, כבר הגזמתי עם הרגשות..

יום נעים, שבת שלום ושבוע טוב לכולם!