נכשלתי,במה?
כמעט בכל דבר שנגעתי בו...
בזה,ובזה,בניהול פרויקט המכירות,בחברות שלי,ביחסים שלי,בשקרים שלי ובעיקר בביטחון שלי...
אבל על דבר אני צריכה להיות גאה בעצמי,השתגעתי ולא נכנעתי,הרגשתי צורך לקחת את המספריים אבל לא^__^
אתם פעם שאלתם את עצמכם למה אתם עושים את מה שאתם עושים?יש להכל סיבה...
לקללות,לשקרים,לצומי שרובכם כל-כך מבקשים...
לכל דבר יש סיבה שגוררת אתכם לעשות את מה שאתם עושים,
זה יכול להיות השפעה,לחץ או חיקוי שאתם עושים של בנאדם שחייתם איתו כל השנים.
אתם עם הפרעות אכילה כי אתם לא רואים את האמת על המראה,
כי אתם התחלתם כולה מ'דיאטה' קטנה שהלכה ופחתה כל יום ויום.
כי אתם הקאתם כי זה לא היה בכוונה וזה נהפך לאט לאט להקאה בכוונה...
אתם משקרים כי אתם מתביישים,כי אתם נגעלים מהמעשים שלכם...
אתם רוצים צומי כי מה לעשות כל בנאדם רוצה שיבחינו בו,בין אם זה דבר טוב או אם זה דבר רע...
אתם רוצים להיות בשליטה,אתם רוצים חברים וחברות אתם רוצים משפחה...
אני מבריזה כי אחי נשר,ואחותי לא למדה ואני חושבת שזה טוב לחקות אותם...
אני מקללת כי זה מה שאני רואה כל יום...
אני חסרת ביטחון כי הורידו לי אותו מהיום שנולדתי,מה אתם חושבים שאנלא מרגישה שלא אכפת לכם ממני?
ברור אני מרגישה אבל גם זה מתחיל להעלם,
רק דבר אחד נותר לי,לאהוב את עצמי...
ואני היום? סופסוף מרגישה שאני מתחברת לחברות שלי,אומנם 3 שנים,
אבל אני יכולה לדבר איתם חופשי,אני צוחקת מהבדיחות שלהם? כן...
אבל עוד 3 שנים יקח לי להרגיש שאם אני לא אהיה נוכחת ירגישו בחסרוני,
עוד 3 שנים שאני ארגיש שמדברים איתי ולא עליי.
עוד 3 שנים שאני אבין כשיורדים עליי זה מציניות.
יקח לי זמן,אבל הזמן בורח,כל דבר נגמר החיים,המוות,האהבה...
ומה לעשות שבשנה הבאה אני עולה לי' ואתרחק מהחבורה שלנו? מכל מי שהתחלתי לדבר איתו חופשי.
אני פוחדת,ואני גם שמחה כי מה לעשות ישלי כיתה מפגרת...=\
וד"א נכון נזכרתי מאוחר אבל הגזענות עם האתיופים?
הא?? אנלא מבינה אתכם,אתם אומרים שהנאצים זונות שרצחו את כל מי שלא היה גזע 'טהור'
אבל זה היה גזענות,כן מה ששמעתם,ואם אתם היום תבודדו את כל מי שצבע עורו שונה משלכם,
אתם בעצם תכניסו אותו לגטו,בדיוק כפי שעשו הנאצים,בדיוק,אתם תהפכו להיות כמוהם...
וגם כל מי שאומר שהגרמנים נאצים,זה לא נכון זה בולשיט וזה לא נכון בשיט,
הם לא!!
והנה קטע שכתבתי...
החיים
אני מסתכלת על הכל,ועל כולם,
אני רואה כמה החיים שלהם קשים והם?... שותקים
אבל דווקא אני,שהחיים שלי לא רעים,
אני? אני צועקת,אני בוכה,אני חורטת,
ולמה? כי אני עצובה,כי אני חסרת בטיחות,
כי אני מרגישה שאני על חבל דק,
שמאיים להיקרע בכל רגע נתון.
אבל האמת? זה לא ככה,לפחות לא במציאות,
במציאות אני פורחת,אני צוחקת,אני משתוללת,
במציאות אני עם הביטחון הכי גבוה בעולם,
או אולי זו לא האמת?
כי כשאני לבד, בלי אף אחד,
רק אני,המחשבות והמוזיקה שלי,
רק אז אני מבינה כמה שזה לא נכון,
כמה הדמיון שלי דומה למציאות,
אותו דמיון שאני מנסה בכל כוחי להעיף הצידה,
ולשכוח ממנו כמו חלום רע,
אותו דמיון שמאיים בכל יום ויום לשגע אותי סופית,
ולגרום לי לעשות משהו שאני הכי לא רוצה בעולם,שזה בעצם להיעלם.
ודווקא באותם רגעים,אני צועקת לעזרה,אבל בשקט,
למה? כי מפחדת 'ליפול' על אנשים,להפריע להם במשהו חשוב.
ובגלל זה אני יושבת כאן,עם הדמעות,עם הדיכאונות,
ועם הכאב שאגרתי בכל כוחי בלב.
והנה אני,כאן,מבטיחה לכל מי שמכיר אותי ולכל מי שלא,
שאני אנסה למנוע ממכם לעשות את מה שאני עשיתי,
שאני אנסה למנוע ממכם את הטעות הכי נוראית בעולם,
ולזלזל במתנה הכי נפלאה שאי פעם קיבלנו,
את החיים!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I Know This Girl?!?