ריקנות
ששה מילים, שלושה הברות ומשמעות אחת עצומה.
מדהים. עוצר נשימה. אני מרגישה כ"כ קטנה וחסרת אונים מול הטבע.
יש בי מין הרגשה של ריקנות שהולכת ומתעצמת עם הזמן.
אני מרגישה שנוצר בלב שלי חור כ"כ ענק שרק הולך ומתעצם. ולי אין שום דרך לעצור את אותו חור.
או שאולי זו בלל לא ריקנות. מצחיק אבל אני כבר לא יודעת או לחילופין, מבינה מה קורה לי. יש כאלה שיאמרו שאני מתבגרת, לפי דעתי, התבגרתי ממזמן, אולי אין שום שינוי בחיצוניות אבל התבגרות זו בפנימיות. כן. התבגרתי כבר.
אז מה זאת ההרגשה הזאת? זו באמת ריקנות או שבעצם זה משהו אחר?
כל מה שאני יודעת זה שאני מנסה שוב ושוב למלות את אותו החור שמתעצם בלב שלי, בכל דבר אפשרי. כל דבר. זה לא עוזר.
אני מרגישה שהחברות הן לא אותם חברות, ובכלל אני מרגישה שהן אף פעם לא היו חברות אמיתיות, אף אחת מהן.
אני מדברת אם חברות וירטואליות שבאופן מסוים הרבה יותר עוזרות לי.
אתם מבינים, פעם ששהייתי מדוכאת הייתי פונה לחברות שלי. והיום, כבר לא.
אני פומה לוירטואליות,אני מתקשרת אליהן ומשתפת אותן בכל בעיה שלי(טוב אולי לא בכל בעיה) והן אותי. כשמשתפים אותי במשהו אני מרגישה חלק ממשהו, ככה זה עובד לא?
זו המטרה של כל המנטליות הזאת, שיתוף. שותפות. הל חלק ממה שהופך בני-אדם לכ"כ, טוב אנושיים. השיתוף הזה.
אז למה אני כבר לא מרגישה חלק ממשהו. הרגשתי פעם חלק ממשהו? לא. כן. אני כבר לא בטוחה.
מצאתי את עצמי לפני כמה ימים מדברת עם חברה-שוב וירטואלית-ומשתפת אותה בהכל. הכל. אני לא מדברת על דבר מסוים. אני מדברת על הכל.
מצאתי את עצמי מדברת כבר כמה ימים עם מישהו, בן 24, מישהו בחיים לא פגשתי, מישהו שאני יודעת רק את השם שלו, מישהו שבאופן מפתיע אני משתפת אותו בכל מה שעובר עלי, זה נורא פשוט לשתף בן-אדם שכשאת לא יודעת מי הוא, הוא לא יכולה לשפוט אותו ולא הוא אותך. תמיד אמרו שיותר קל לשתף איש זר בבעיות שלך מאשר אנשים שקרובים אליך, זה נכון.
תנסו פעם. זה מקל. לא לגמרי, לפחות לא מבחינתי. אבל זה מקל.
תשמעו את השיר הזה.. שיר מדהים, יותר נון להגיד לחן מדהים מכיוון שלשיר אין מילים, גם מי שלא אוהב מטאל או רוק, השיר הזה זה דבר... שאין לי מילים לתאר אותו:http://www.upfree.net/2396453תיכנסו ללינק, ותשמעו אותו.
אם אתם רוצים ואם מצא חן בעינייכם השיר אתם תוכלו גם להוריד אותו.
לילה טוב וסופף שבוע עוד יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I Know This Girl?!?