SwEeT ~ MiSeRy

אולי זה רק אני שחושבת ככה אבל אני יודעת שאני לא חייה באשליות.

אני לא מסוממת נרקומנית שנימחק לה כל הזיכרון, אני לא ילדה עם פיגור מסויים בלי יכולת חשיבה נכונה, אני לא ילדה חותכת שכל מה שמעניין אותה זה אם אוהבים אותה או לא.

אבל מכל הדברים האלה ניסיתי קצת - עבר לי , אני ילדה נורמלית עם הגיון בריא , שפוייה , אני לא חולה במחלת נפש כזו או אחרת , אבל אני רואה מי אלה החברים שלי!!

אני לא ילדה חכמה במיוחד אבל דברים שאני רואה אני גם מבינה מה הם אומרים.

אם אומרים לי שאני סתומה מיתכוונים לשורש המילה , לכל אות ואות. אם אומרים לי שאני מכוערת מיתכוונים לזה שהמראה שלי הוא לא מושך לעין וכשמיסתכלים מעדיפים ליסתובב ולדבר עם הגב (אם ביכלל לדבר). ואם אני שמנה אז אני שמנה ואם אני משעממת אז אני כזאת.

אף אחד לא יוכל אחר כך להגיד לי זה בצחוק וליתכוון לשורש המילה בידיוק אותו דבר כמו שהוא היתכוון כשאמר שאני טיפשה כמו ילדה בת 5.

אני רואה שכל בן מחפש אצלי דבר אחד בילבד, אני מרגישה את ההרגשה כשבן איתי באותו רגע רק ביגלל לספר את שירותי המין שלו , אני מבינה שאותי אף אחד לא אוהב (אולי רק כמה - אבל אני אומרת את זה בישביל לנחם את עצמי).

אם מישהו יאוהב אותי באמת אני לא ירגיש את ההרגה הזאת לעולם ... יש מישפט "אתה לא תאריח דבר עד שלא תאבד אותו". אף אחד לא מסוגל לאהוב אותי , אי אפשר לאהוב אותי. אני בנאדם רע ולא חשוב מה יגידו. יש בי צדדים חיוביים - כמו לכולם , אבל פחות מכולם.

אם אני יהיה נרומנית לאף אחד לא יהיה אכפת אולי רק לאיזה כמה (אבל גם את זה אני אומרת בישביל לנחם) , אם אני יהיה משוגעת במוסד לחולי נפש אף אחד לא יבוא לבקר אולי רק בודדים שזה המישפחה (שגם פה אני מנחמת את עצמי).

אם אני אמות.. לאף אחד לא יהיה אכפת וגם לא למישפחה שלי.

פה האגדה ניגמרה סופית. חזרתי ליעודי הקבוע "הרווקות".

קודם אני הייתי כל כך שמחה וצחקתי מכל שטויות שאמרו לי, כאילו שהייתי במצב כפית .

ומאז הדרך חזרה לבית היה לי כל כך הרבה לחשוב איזה בן זונה הוא יצא!!! איזה בת שרמוטה היא!!

כל כך כעסתי הייתי כל כך חמה עליהם שהיה אפשר להדליק ממני סיגריה במקום מצית.

ואז כשהייתי בכניסה ניסיתי להיגרע שבבית לא ישאלו יותר מידי שאלות ויציקו - במיוחד אמא. ניכנסתי לבית עם חיוך גדול ואמרתי שלום כאילו שהעולם יפה. כאילו שגם עם יצבעו אותו בשחור הוא עדיין יזהר.

נכנסתי לחדר ודי המסכה ירדה והעצבנות חזרה להבעת הפנים שלי, מהר מאוד העצב עלה והחליף את העצבים בדיכאון.

אני ונאור התחלנו לדבר באיסיקיו, סידרנו עיניינים אבל הוא עדיין נישאר בוגד מיזדיין!

עכשיו אין לי איפה ליקבור את עצמי.. לא רציתי שזה יגמר היה לי כל כך טוב. זה החברות הכמעט הכי טובה שלי... זה היה הכי פשוט בעולם. רוצים ניפגשים לא רוצים אז לא, רוצים עם אלה או עם אלה..

אף פעם לא היה לנו משעמם. זה החברות הכי ניידת שאי פעם חלמתי אליה.. היה כל כך כיף.

שאלתי אותו עם הוא אהב אותי , הוא אמר לי 'כן ושהוא גם עכשיו אוהב..' ואז הוא שאל גם אותי.

מין הסתם גם אני אותו , אמרתי לו 'אני אהבתי עד ששמעתי על הבגידה, אחרי ששמעתי כבר אין לי מושג'.

אני יודעת זה יעבור לשתינו עוד 3 ימים גג, אבל עדיין צריך לעבור את ה 3 ימים האלה שהכל יהיה מאד בסדר..

"שום הפתעות אין בסיפור שוב הדמעות על האיפור החגיגה נגמרת המסכה נושרת ושוב הדמעות על האיפור והחיוך שעוד תפור נפרם משפתותיך נפרד כבר מעליך וסוף לסיפור..."