אולי זה רק אני שחושבת ככה אבל אני יודעת שאני לא חייה באשליות.
אני לא מסוממת נרקומנית שנימחק לה כל הזיכרון, אני לא ילדה עם פיגור מסויים בלי יכולת חשיבה נכונה, אני לא ילדה חותכת שכל מה שמעניין אותה זה אם אוהבים אותה או לא.
אבל מכל הדברים האלה ניסיתי קצת - עבר לי , אני ילדה נורמלית עם הגיון בריא , שפוייה , אני לא חולה במחלת נפש כזו או אחרת , אבל אני רואה מי אלה החברים שלי!!
אני לא ילדה חכמה במיוחד אבל דברים שאני רואה אני גם מבינה מה הם אומרים.
אם אומרים לי שאני סתומה מיתכוונים לשורש המילה , לכל אות ואות. אם אומרים לי שאני מכוערת מיתכוונים לזה שהמראה שלי הוא לא מושך לעין וכשמיסתכלים מעדיפים ליסתובב ולדבר עם הגב (אם ביכלל לדבר). ואם אני שמנה אז אני שמנה ואם אני משעממת אז אני כזאת.
אף אחד לא יוכל אחר כך להגיד לי זה בצחוק וליתכוון לשורש המילה בידיוק אותו דבר כמו שהוא היתכוון כשאמר שאני טיפשה כמו ילדה בת 5.
אני רואה שכל בן מחפש אצלי דבר אחד בילבד, אני מרגישה את ההרגשה כשבן איתי באותו רגע רק ביגלל לספר את שירותי המין שלו , אני מבינה שאותי אף אחד לא אוהב (אולי רק כמה - אבל אני אומרת את זה בישביל לנחם את עצמי).
אם מישהו יאוהב אותי באמת אני לא ירגיש את ההרגה הזאת לעולם ... יש מישפט "אתה לא תאריח דבר עד שלא תאבד אותו". אף אחד לא מסוגל לאהוב אותי , אי אפשר לאהוב אותי. אני בנאדם רע ולא חשוב מה יגידו. יש בי צדדים חיוביים - כמו לכולם , אבל פחות מכולם.
אם אני יהיה נרומנית לאף אחד לא יהיה אכפת אולי רק לאיזה כמה (אבל גם את זה אני אומרת בישביל לנחם) , אם אני יהיה משוגעת במוסד לחולי נפש אף אחד לא יבוא לבקר אולי רק בודדים שזה המישפחה (שגם פה אני מנחמת את עצמי).
אם אני אמות.. לאף אחד לא יהיה אכפת וגם לא למישפחה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
