אני כבר מחכה לרגע שבו אוכל שוב לעלות על הבמה, ולדבר בלי לברור מילים, לחשוב עליהן רק אחרי שהן יוצאות מהפה ואז להתעוות נורא בניסיון לעצור את הצחוק מהשטות שיצאה ממני הרגע. להביע את עצמי בכל חלק מגופי, באיברים שאפילו לא חשבתי שניתן להזיז, לצחוק ולצעוק, להיות מוגזמת עד כדי גיחוך ולדעת שזה לגמרי בסדר, כי זאת הדמות, זאת לא באמת אני, וגם אם כן, מותר לי, מה יש.
(הסורק חתך לי חלקים די חשובים מהציור. אתם רואים, למשל, את הגבעה השחורה שבתחתית הדף? טוב, זאת כמובן לא גבעה, זה ראש.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
דולצ'ה ויטה