החיים על פי ליהי:

כבר כמה ימים שאני מרגישה צורך עז ביותר לכתוב, כי יש לי על מה.

זה הרבה נושאים והרבה להגיד, אז זה יהיה ארוך... נתחיל:

דבר ראשון,

חברות שלי היו בפולין. כולן היו, חוץ ממני. כל החברים מהשכבה שלי היו, חוץ ממני. היתה איתי פה חברה אחת, שהיא באמת ילדה מקסימה, אבל לא סתם היא לא מהחברות הקרובות שלי.

זה היה באמת שבוע קשה. כבר הרבה זמן שזמן כל כך קצר לא הרגיש כל כך ארוך. הרגשתי באמת כאילו מישהו עשה לי חור בלב. אני מניחה שאתה מעריך  משהו רק אחרי שאתה מאבד אותו, וכנראה שהן מאוד מאוד חשובות לי אם ידעתי שהאובדן יהיה זמני ולזמן קצר כל כך- בסה"כ 8 ימים, ועדיין בכיתי כמו מטומטמת בכל פעם שראיתי תמונות של אחת מהן באתר בו אפשר לראות תמונות של חברי המשלחת לפולין. כי כל כך תסכל אותי שהן היו שם ואני כאן. החבורה שלנו עוברת קצת (נניח) טלטלות בזמן האחרון, וקשה לי עם זה, מאוד, אבל המסע הזה הזכיר לי שזה שווה את זה, כי בחרתי כל אחת ואחת מהן. גם אם היה לי קשה עם חלקן לפעמים, ואפילו שהגעתי למצב שלא אהבתי את חלקן לפעמים, פשוט נזכרתי בזמן שהותי בארץ למה אני כן חברה שלהן. ואני לא אפרט סיבות, כי אין סיבות. אני פשוט אוהבת את הילדות האלה. כיף לי להתקשר אליהן כשקשה לי או כשאני סתם רוצה חברה טובה, כיף לי לראות אותן כל יום בבי"ס, כיף לי לשמוע מה עובר עליהן, כיף לי לספר להן מה עובר עליי, כיף לי לארגן איתן דברים, כיף לי לצאת איתן למקומות. אני יודעת שבזמן האחרון אולי לא כיף להן אחת עם השנייה, אבל לי טוב כל כך איתן, ואני באמת מודה על כל רגע שאני מבלה איתן. כי מי אמר שמשפחה לא בוחרים?

דבר נוסף,

חברה שלי, אחת מהטובות המוזכרות מעלה, עברה טסט. אני באמת מפרגנת, באמת באמת. אבל להגיד שאני לא מקנאה אפילו קצת יהיה שקר. היא יותר קטנה ממני, והיא התחילה ללמוד הרבה אחרי, ובאותו יום שאני נכשלתי בטסט השלישי (כן כן, שברתי את השיא החבורתי) היא עברה את השני. בכללי כל הקטע של הנהיגה מתסכל אותי בזמן האחרון, ועם כל הפרגון הקטע הזה רק החמיר את המצב. כולן, כולל אני, ציפו שבתור החברה השלישית בחבורה, אני אהיה הרשיונרית השלישית. וזה פשוט לא קרה. וכן, זה מתסכל. אז אני מתוסכלת שחברה שלי שקטנה ממני עברה טסט לפניי.

מה עוד?

תכנון החיים שלי מתחיל להתהוות ואני פשוט לא עושה עם זה כלום. מחר יש לי זימון ל"מבחן  לחיל המודיעין למסלולי השפה הערבית". מגיל 14 אני חולמת על זה! ובמקום ללמוד כל היום כדי לעבור את המבחנים מחר, אני רק יושבת על התחת ועושה.. כלום. אולי זה המחזור ואולי זה פשוט יום כזה, אבל לא הייתי מסגולת ללמוד היום. הייתי היום כל כך עצובה, סתם, בלי סיבה, ולא הייתי מסגולת להתרכז. אפילו ברגעים אלו ממש, כשאני יודעת שנשארה לי עוד שעה קלה כדי ללמוד, אני מנצלת אותה לכתיבת שורות אלה, שכנראה אף אחד לעולם לא יקרא. וזה עוד החלום שלי. אז מתסכל אותי שאני פשוט לא לומדת.

היה עוד משהו?... אה, כן,

לפני 3 ימים התקיים יום רבין. ואני פשוט לא בכיתי. לא בטקס בצופים ולא בטקס בבי"ס. וב8 השנים האחרונות, יום רבין היה תמיד מעיין אזכרה לסבתא שלי, שלמעשה אנחנו אף פעם לא עושים לה. אפילו השנה, כשאבא שלי ודוד שלי השלימו. ואני לא בכיתי. רציתי לבכות, אפילו התאמצתי, ולא הצלחתי. ודווקא חשבתי על סבתא שלי בשנה האחרונה. אז תסכל אותי שלא בכיתי על סבתא שלי.

ועוד דבר,

בזמן האחרון אני פשוט הבן אדם הכי לא אחראי בעולם. אני לא זוכרת שיש לי שיעורים, אני יודעת שאני רוצה לעזור לממן שיעורי נהיגה ואני בכל זאת מבזבזת את הכסף שלי, אני לא זוכרת שיש לי מבחנים, אני לא זוכרת למתי קבעתי דברים... וזה מלחיץ אותי. אני באמת לחוצה בצורה מטורפת בזמן האחרון. אני חושבת שאני אבקש מאמא שתכין לי פרחי באך- עם כמה שגם אני מזלזלת בזה, זה באמת עובד החרא הזה. ואני צריכה משהו שעובד, כי מתסכל אותי שאני לא רגועה.

אז למה ומאיפה כל זה?

כחלק מבזבוז זמן הלמידה שלי לזימון מחר, ראיתי 3 או 4 פרקים של הסדרה מזל סרטן, מה שגרם לי להבין.. שצריך לקחת הכל בפרופורציות. ואני לא מדברת על זה שלה יש סרטן והצרות שלה יותר גדולות משלי ובלה בלה בלה... ממש לא. אני מדברת על הגישה שלה. האופטימיות שלה, שקיימת למרות ידיעתה שהיא עומדת למות, שינתה, או אולי אפשר לומר החזירה, משהו בגישה שלי. אם תשימו לב (ואפילו הדגשתי זאת למען נוחיותכם), 95% בערך ממה שחוויתי בזמן האחרון תסכל אותי. כל הדברים האלה ביחד פשוט קשים. אבל אין לי מה לעשות, כי בתכלס, אי אפשר לשנות את העבר, ועל דברים שאי אפשר לשנות לא כדאי להתאבל. כדאי להגיד "לא נורא, הכל לטובה", לצחוק על זה, להמשיך הלאה ולנסות להימנע מהדברים הללו בעתיד. וזה, לדעתי, אחד המרכיבים לחיים טובים. אז נכון, בזמן האחרון היה לי די שיט, אבל זה היה. ובגלל שאין לי איך לשנות את מה שהיה, אני לא אתאבל על זה, אלא אנסה להפיק את המיטב מהעתיד ולהימנע מחזרה על דברים לא טובים שקרו ואי אפשר לשנות. אני אנצל יותר זמן עם חברות שלי, אני אמגר את הקנאה בחברה הרישיונרית שלי ואגיד לעצמי שכמה טוב שיש לי חברה-שכנה עם רשיון, אני אנסה להצליח כמה שיותר מחר ולא אוותר ואזכור שזה לא כרטיס הכניסה היחידי שלי למודיעין, אני אזכור את סבתא ואדע שהיא חשובה לי ושאני לא חייבת לבטא את זה בבכי, ואני מעכשיו אנסה להירגע. ואבטיח לעצמי שכל בוקר כשאני קמה וכל ערב לפני שאני הולכת לישון אני נושמת 5 נשימות עמוקות.. לפחות בזמן הקרוב. רק כדי להירגע. וכדי לזכור- עליי לזכור שהכל לטובה ולהפיק את המיטב ממה שאי אפשר לשנות. מזל, סרטן.

הערה- ייתכן והפוסט הזה ישונה פעם אחת או יותר על ידי, וזאת כי חשבתי יותר לעומק על הדברים שכתבתי או גיליתי עליהם פרטים לא נכונים תוך נסיון ליישמם. במקרה ואכן אשנה משהו בפוסט, אכתוב זאת כאן.