"בעת של צרה גדולה יש רק שני סוגים של אנשים בעולם.
נניח שיש בית מלא בציורים נדירים, בפסלים ובשאר עתיקות.
נניח שבעל הבית שומע שהוריקן מפלצתי מתקרב בדיוק לכיוון הבית שלו.
טיפוס מהסוג הראשון פשוט מקווה לטוב. ההוריקן ישנה את נתיבו, הוא אומר לעצמו.
הרי אף הוריקן שחושב בהיגיון לא יעז לפגוע ביצירות המופת של רמברנט, בשני הסוסים של דגה, בציורים שך גרנט ווד ושל תומאס בנטון.
יתרה מכך, גם אלוהים לא ירשה לזה לקרות.
אך במקרה הגרוע ביותר, יש ביטוח.
זה טיפוס מסוג אחד. ~
טיפוס מהסוג השנימניח מראש שההוריקן יחלוף בדיוק במרכז הבית.
גם אם החזאים אומרים שההוריקן ישנה נתיב, הטיפוס הזה מניח שהוא יחזור לנתיבו המקורי כדי להחריב את ביתו.
הטיפוס הזה מהסוג השני יודע, שאין כל פסול לקוות לטוב כל עוד אתה מוכן לגרוע מכל."
מתוך "עונות מתחלפות" (אביב של תקווה) של סטיבן קינג.
ומה שאני מנסה להגיד בזה,
שאני בנעליו של הטיפוס השני.
מוכנה לגרוע מכל, אך עדיין ישנו צל של תקווה.
"חלומה של הדמוקרטיה הוא להעלות מחדש את המון העם לרמתה של הטיפשות הבורגנית. חלום זה הוגשם בחלקו" (גוסטב פלובר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
