My virtual diary..

הרעיון שמישהו קורא בבלוג שלי, קורא את המחשבות הכי פרטיות שלי בעולם, שאת רובן אני בקושי מעזה לחשוב, מפחידה אותי.. ז"א אין לי מושג אם יהיה כאן בין הקוראים אדם שיוכל לזהות אותי ולגלות דרך הבלוג הזה דברים על החיים שלי. בגלל זה קשה לי להפתח כנראה.. זה תמיד היה ככה, אני נפתחת לאנשים בכיף ובקלות עד רמה מסוימת, מספרת דברים שנראים די אישיים, כנראה בגלל זה אנשים חושבים שאני כזאת חברותית ופתוחה, אבל מה שהם מקבלים זו לא הצגה אפילו, זו פשוט אמת אמת מאוד חלקית, הגבול שלי מאוד ברור לי ואותו אני לא אעבור, ואנשים יחשבו שמה שאני מראה להם זה כל מה שיש בי... וזה כל כך לא... עצוב לי מאוד שאני צריכה לשמור על הפאסון הזה, כל הזמן לשמור על הדמות שיצרתי ושכולם מזהים בה אותי, כשזה חלק כל כך קטן וזניח ממני.. זה באמת עצוב..

אני חושבת שגם בפני עצמי לא נחשפתי לגמרי, עד כמה הזוי שזה אולי נשמע, נראה לי שאני פשוט מפחדת לגלות מי אני, אולי משהו בתת מודע לא נותן לי.. מרגישה שהאנרגיות שלי על אוטומט, אני מוציאה בדיוק כמה שצריך בשביל לתפקד, אבל אין לי שום רצון או חשק לעשות מעבר... רק מה ש"צריך", מה ש"נכון", מה שמצפים ממני כשבפנים הרגשות נעים בין ריקנות לבין עצב.. חשבתי על עצמי, על המצב הנפשי שלי ועלתה בי אסוציאציה ל "כלום לא עצוב" של אביתר בנאי...

כלום לא עצוב / אביתר בנאי

מישהו נכנס לחנות דווקא נחמד מאוד
רגע כואב בחזה ופתאום נופל ומת
בגיל ארבעים ושש עם בית ואשה
ורגע אחד בחזה ואשה אחת
תישן לבד.

מישהי נוסעת בטרמפ דווקא יפה מאוד
לא מזמן קיבלה הצעה היא חושבת שהיא תסכים
אוי כמה שהיא בכתה כשהנהג את החולצה
קרע לה

תינוק בקומה מעל בוכה חזק מאוד
אבא את אמא דקר וירה לעצמו בראש
ודם מקומה מעל נוזל לי על החלון
על מה אני חושב הלילה

כלום לא עצוב הכל כרגיל
כלום לא קורה פה
כלום לא קורה פה

הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב
הרבה בניינים יפים והרבה אמנות ותרבות
הרבה הורים מתים והרבה קירות נסדקים
ולי זה נראה פתרון ללכת איתך לישון
הלילה

כלום לא עצוב הכל כרגיל
כלום לא קורה פה
כלום לא קורה פה
הכל שקט, הכל שקט

איזה לילה יפה לחלום חלומות יפים