הרגע סיימתי לקרוא ספר באמת מדהים, ספר על מישהו שיש לו הכל, אבל העולם נראה לו כל כך מזויף, כל האנשים מזוייפים, וזה מעציב אותו כל כך.. נער בן 17 שהוא הרבה יותר חכם ממה שהוא חושב, הוא מעיז להיות אמיתי עם עצמו, הוא חוקר, מכיר את עצמו ומבין באמת מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב, ובגלל זה עצוב לו כל כך והוא מרגיש רע לראות את ההתנהגות הלא אמיתית, המתאמצת והדו פרצופית של אנשים בסביבתו, או אנשים בחברה בכלל... הספר עוקב אחרי הנער למשך שלושה ימים בהם הוא בורח מהפנימה ומגיע לניו יורק.. הוא מסתובב ומוצא את עצמו במצבים הזויים כאלה ואחרים, שתמיד מותירים אותו באותו דיכאון קיומי.. הוא מגיע לסוג של התמוטטות עצבים, או כמעט התמוטטות, אבל בסופו של דבר, ממש בסוף הספר הוא מטופל בפסיכואנליזה, והוא הולך לחיות את החיים כמו שהם אמורים להיות, הוא יסיים טיפול ויילך ללמוד בפנימיה אחרת, וינסה ללמוד ולחיות כמו שצריך, והאמת, קשה לי להחליט אם זה טוב או רע...
בכל מקרה, הספר שאני מדברת אליו הוא "התפסן בשדה השיפון" של ג'.ד סאלינג'ר, ואני ממליצה עליו בכל דרך אפשרית, ספר פשוט מעולה.. יש לו סגנון כתיבה מיוחד, לא ספרותי באופן אופייני... אהה ואם יש לכם את האופציה לקוא את הספר באנגלית זה נראה לי עדיף, כי כשקראתי את הגרסה העברית התרגום נראה קצת תקוע...
שיהיה לילה שקט