less is more

48 שעות של סבל.

2 לילות של לילה לבן.

אינסוף משככים.

כל תנועה, כל תנוחה מצריכה כ''כ הרבה מאמץ וגורמת כ''כ הרבה כאב.

דמעות לא מפסיקות לזלוג על הלחיים, ניירות טואלט מקונחים על המיטה ועל הרצפה, ואני מצונפת בתוך השמיכה.

קשה לנשום, קשה לישון, קשה לקום, ללכת, לחיות.

יש אומרים שזהו כאב טוב, אני אומרת שזה פשוט כואב ותו לא.

לא מתבייכנת הרבה, רק שממש כואב. סף הסבל שלי לא ייבייש לוחם בגבעתי.

כבר ממזמן זה לא אופטלגין אקמול או נורופן, כל אלה בדיחה ליידי.

שלוש שנים של לחימה, של כאב סבל וייאוש.

שנה של כאבים עזים מנשוא, ואז, שנה וחצי של שקט.

עכשיו זה חזר,הכאב.

אני מוכנה לסבול, לא מפחדת מהמחלה או מהכאבים, העיקר שאתעורר כבר לחיים חדשים.