אני לא מאמינה שהוא עשה את זה.
בא לי להכחיש שהוא אח שלי. ממש ככה.להכחיש.
הוא מגעיל אותי, עצם המחשבה שהוא פגע בבחורה המקסימה הזאת, העדינה.
עדיף שהיה שותה או עושה סמים ולא היה מכה.
אנחנו המשפחה כבר פחות או יותר רגילים לזה. אני הכי רגילה. הוא היה מרביץ לי כל החיים.
חונק אותי ולפעמים גם את ההורים ואת האחיות הקטנות. הזמנו משטרה פעם פעמים אבל זה לא הועיל הוא המשיך בדרך שלו.
ועכשיו עד מצא אהבה הוא מוציא עלייה את כל התיסכולים שלו.
כל השכונה שומעת אותם רבים צועקים. שומעים את המכות שניטחות על פניי גופה הזעיר, את הבכי את התחינות להפסיק.
ואח'כ הוא מבקש סליחה והיא חוזרת במהרה.
כל הזמן היא הייתה בוחרת אליי למקלט בטוח שאגן עלייה, שאתן לה כמה דקות של חסד בלי האיום התמידי הזה. רק איתי היא הצליחה לחייך.
וכל הזמן שאלתי אותה מדוע היא נישארת. היום היא אומרת שהיא נשארת כי הייתה עיוורת. כי אהבה אותו.
אני לא מבינה איך אפשר להישאר עם אדם שעושה לך דברים כאלה. שמשנע אותך שאת אפס, כלום, סמרטוט רצפה.
עכשיו זה נגמר, יש שקט שוב בשכונה, כל אחד הלך לדרכו.
היא מסומנת בחבלות ובצלקות נפשיות והוא.. אני לא חושבת שאכפת לו בכלל.
ולחשוב שאולי לא אראה אותה יותר. ולחשוב שהיא הייתה כמו האחות הגדולה שתמיד רציתי.
ולחשוב שדווקא מה ששנאתי לשמוע שגברים עושים, דווקא אחי עשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
