ליאו.

זהו. היום שלכם נגמר. אתם סוףסוף שמים את הראש על הכרית.

אבל אז, ובדיוק אז, אתם מתחילים להזכר בדברים. אולי דברים שקרו לכם היום, אולי לפני כמה ימים, או שבועות, אולי דברים שאתם רוצים להזכר בהם, ואולי דברים שלא.

אז זהו, שהלילה הראש שלי נזכר בדבר שאני לא רוצה להזכר בו.

לפני שאני אתחיל לספר מה זה, אני רוצה להגיד משו.

אני נמשך לגברים. אני לא יודע אם אני הומו מוחלט, בנות עדיין "עושות לי את זה", אבל לא כמו בנים. היו לי חברים בנים. שכבתי עם אחד מהם. אני לא יודע למה אני עדיין לא רוצה לקרוא לעצמי הומו ולא בי או "לא סגור" כי אולי תבוא המישהי הזאת שתגרום לי להתאהב בה. יש עוד תקווהP:

בכלמקרה..

לפני משו כמו שנה הכרתי מישו, חבר של ידידה. הוא היה בן 15, אני הייתי בן 17, מכאן לשם ונהיינו זוג [אחרי כלכך הרבה מחשבות על הפער גילאים]. ידעתי מההתחלה שהיו לו נטיות התאבדותיות ושהוא ניסה כבר להתאבד לפני שהכרתי אותו. הקשר היה מדהים והיה לי כיף איתו, [למרות שנזהרתי לשמור על גבול הנשיקה ושום דבר מעבר לכך כי הוא עדיין קטן מדי] אבל זה עדיין לא עבד. על הפער גילאים היה אפשר לגשר. על הפער במרחקים - זה היה טיפה יותר קשה

הוא גר במרחק של שעה נסיעה ממני [או שעה וחצי ברכבת, אחרי שהחלפתי רכבת פעמיים..] ובשלב מסוים, אחרי שאני נסעתי כל שבוע פעם-פעמיים לשם אבל במשך כל הזמן שהיינו ביחד, הוא בא רק פעמיים, החלטתי לסיים את הקשר.

מה שלא ידעתי, זה שיומיים אחר כך, הוא לקח את החיים שלו בידיים וניסה להתאבד. שוב. רק שהפעם זה לא הצליח לו. ההורים שלו תפסו אותו באמצע והכניסו אותו למקום שהוא קרא לו בצחוק "בית משוגעים עירוני" אבל אני לקחתי את זה יותר מדי ברצינות.

כל הזמן שלפני הקשר שלנו הייתי ידיד של אחותו, הכרתי אותה הרבה לפני שהכרתי אותו והאמת שאנחנו עדיין בקשר פה ושם. כשדיברתי עם אחותו והיא סיפרה לי מה קרה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בסופו של דבר התגלה לי שזו טעות של זמן, או במילים אחרות: לי לא היה קשר לניסיון התאבדות אחרי הפרידה שלנו. אבל אני עדיין הרגשתי אשם. ולא משנה שאפילו הוא בעצמו אמר לי שלא היה לי קשר לזה, אני עדיין הרגשתי בלב כאילו גרמתי למישו לקחת את החיים שלו בידיים שלו.

אחרי כמה חודשים ב"בית משוגעים" הוא יצא משם וחזר לבצפר. דיברנו קצת מאז, ניסיתי לא להכנס יותר מדי לחיים שלו וראיתי אותו אולי פעמיים, וגם זה היה במקרה.

אני יודע שלו היה קשה. גם לי היה קשה. היה לי קשה לדעת שיכולתי לגרום למישו לעשות דבר כזה [אפילו שכולם אמרו לי שזה לא אשמתי, לא הייתם מרגישים כמוני אם הייתם במקומי?] ואם לא היו לצידי כמה חברים ממש טובים, אז אני לא יודע איפה הייתי מוצא את עצמי היום. אבל כמוהו, אני יצאתי מזה.

חשבתי על כל הקשר שלנו. על כל מה שהיה בזמן ה-3 חודשים הנפלאים האלה. על כל מה שהיה אחרי. גם לו וגם לי.

היום התחילו ימי הסליחות. עשרת ימי תשובה. הימים הנוראים. הימים שבהם אפשר לבקש סליחה ומחילה מכולם. או לפחות ממי שצריך.

ואני יודע שאם יש מישהו שבשנה האחרונה פגעתי בו יותר מכולם זה הוא.

אני רוצה שבוע הבא ללכת ולדבר איתו. לבקש ממנו סליחה פנים מול פנים.

כשדיברתי איתו בפעם האחרונה הוא אמר שהוא נשאר כיתה. ליתר דיוק שמשאירים אותו כיתה בגלל כל החומר שהוא הפסיד כשהוא היה בבית משוגעים. הוא מתחיל להסתגל למצב החדש שלו. אני קורא לזה ל"חיים החדשים שלו". החיים שאחרי כל מה שקרה. כי הרי מהמקום הכי נמוך אפשר רק לעלות, נכון?

אני רק רוצה לבקש ממנו סליחה. זה החלטה שלו אם לסלוח לי או לא ולא אכפת לי אם ה"חטא" יעבור אליו או לא אם הוא לא יסלח לי.

משו בלב שלי אומר לי שהוא יסלח לי כי.. זה הוא ואני מכיר אותו. אבל אני עדיין רוצה לעמוד מולו ולבקש ממנו סליחה.

אני כותב כאן דברים שלא נראה לי שמעולם הסתדרו לי בראש בצורה כלכך ברורה כמו שהסתדרו לי כאן בפוסט הזה. וזה רק הפוסט השני.

בבקשה, אני לא מחפש רחמים של אפ'חד. תקראו את הפוסט הראשון ותבינו שאני רק רוצה מקום לכתוב בו, מקום לשחרר את כל מה שיושב לי בפנים.

זה מה שיש לי בתוך הראש הלילה כששמתי את הראש על הכרית והתחלתי להזכר.

ליאו.

טוב אז... פוסט ראשון בבלוג החדש.

קצת על עצמי?

קוראים לי ליאו, אני בן 18 [כמעט] מאיפושהו בארץ. יותר מזה אני לא כלכך מוכן להגיד. למה? בגלל סיבה אחת. אותה סיבה שפתחתי את הבלוג.

אני רוצה לדבר. לדבר על כל מה שמציק לי, לדבר על כל מה שיושב לי על הלב, לדבר על כל מה שאני לא יכול לכתוב בבלוג השני שיש לי בתפוז כי כל העולם קורא שם.. פשוט לדבר. להוציא מהלב את הכל, לפרוק עול, קראו לזה איך שבא לכם.

הבלוג הזה בעיקר בשבילי, אני לא אחפש כאן תגובות של אנשים מיוחדים, אני לא אפרסם את הבלוג הזה לאנשים שאני מכיר, כבר למדתי שזה לא יהיה רעיון טוב, אבל אם בא לכם לקרוא קצת על החיים הפרטיים של איזה מישהו [ויש אנשים כאלה, מה לעשות..] אז מצאתם את הכתובת.

אם לא ממש נראה לכם, אם אתם חושבים שהבלוג הזה כבר מדי או משעמם, אתם מוזמנים ללכת, אפחד לא מכריח אתכם להשאר.

לא, אני לא כזה אנטיפת או סוציומת. ממש לא. אני טיפוס מאוד חברותי עם לא מעט חברים וכל הקטע מסביב לזה. פשוט, לפעמים כל אחד צריך את הפינה הקטנה והשקטה שלו, פינה שהוא יכול להגיד מה שבא לו, על מי שבא לו בלי לשים זין ולחשוב "שיט, לא כדאי לי לכתוב את זה כאן כי X או Y או Z יפגעו, אז אני אסנן ואכתוב משו אחר" ואז יוצא פוסט שהוא בכלל לא היה מה שתוכנן בהתחלה.

טוב בקיצור.

זה החיים שלי.

בלי שקרים, בלי סיפורים. מה שעובר עליי וזהו.

ובינתיים זה מספיק, אתם עוד תלמדו להכיר אותי.

ליאו.