בלוג הסיפורים שלי

הגענו לאולפן האירוח רבע שעה לפני שהיינו אמורים לעלות לשידור, וזה הייה רק מזל, כי במקרה הכבישים הבוקר היו ריקים. (לאן נעלמו כולם?!)

התישבנו שלושתנו (טום, ביל ואני) על ספה אחת - אני יושבת על הספה, ביל על המשענת ליד כמו בראיון הקודם, וטום אותו הדבר מהצד השני שלי.

המראיין אפילו עוד לא ניכנס, והצלמים כיוונו את המצלמות.

לפתע ממולי קפץ מהקהל אנטי מעריץ כניראה, שהתחיל לשעוט לעברי. נבהלתי נורא, ולא הבנתי מה קורה.

הוא רץ לכיווני, שני התאומים משני הצדדים שלי נבהלו גם הם ולא הבינו מה קורה.

האנטי מעריץ קפץ עלי, אוחז בצווארי בשתי ידיו. התחלתי להיחנק.

ביל נבהל, אבל התעשט מהר, הוא תפס את ידיו של האנטי מעריץ, וניסה להרפות אותן מגרוני. גם טום ניסה לעזור.

עוד לפני שהמאבטחים הספיקו להגיע, האנטי מעריץ בעט לטום בבטן, וטום נפל לאחור. המאבטחים הצליחו להוריד ממני את המטורף, וביל משך אותי מהספה ולקח אותי, עוד לפני שהספקתי להתאושש אל מאחורי הקלעים. שניה לפני שהקיר כבר הסתיר אותי, הספקתי ליראות את טום, יושב שם על הריצפה, מתייסר מכאבים בבטן.

ביל הושיב אותי על כיסא שהייה שם, מוסתרת מעיניי המעריצים והאורחים שהגיעו ליצפות בתוכנית האירוח, ורץ לעזור לטום.

אחרי כחצי  דקה, ביל חזר, גורר אחריו את טום, שהחזיק את הבטן שלו, כאילו עומד להקיא.

אני הייתי עדיין בהלם, לא הבנתי מה קרה עכשיו. התקשיתי לינשום. כל מה שרציתי לעשות באותו הרגע, הייה לחבק את ביל שלי ולעצום עיניים. לשכוח מהכל.

ביל התיישב על כיסא לידי, ביני לבין טום, מנסה לעזור לנו כמה שיותר. רופא של עזרה ראשונה הגיע אלינו במהירות, והתחיל לבדוק את טום קודם. בנתיים הספקתי להיתאושש טיפה, אבל עדיין הרגשתי קשיים בנשימה, ועדיין הייתי מפוחדת.

כשהרופא בדק את טום, ביל התפנה אלי. נעמדתי וחיבקתי אותו. הוא חיבק אותי בחזרה חיבוק מוחץ. הוא דאג לי.

עצמתי את עיניי. הוא אימץ אותי אליו, מחבק אותי חזק יותר.

אהבה אדירה הרגשתי כלפיו באותו הרגע. יותר מתמיד. כל כ רציתי להישאר ככה לעד, צמודה אליו, מוגנת בין זרועותיו, עוצמת את עיניי ורק חושבת עד כמה אנ מאושרת שהוא שלי, ואני שלו.

"כל כך נבהלתי ודאגתי לך." הוא לחש לי. הרגשתי רעד בקולו.

לא יכולתי לשלוט בזה, ודמעות התחילו לזלוג מעיניי. הדמעות היו של בהלה, אבל חלקן היו דמעות של שימחה, על החיים הניפלאים שנפלו בחלקי, עם ביל.

טיפטפתי דמעה או שתיים על הכתף של ביל, הוא הרגיש את הטיפה נספגת בחולצתו, ורק התחיל לדאוג יותר.

הוא המשיך למחוץ אותי, מחבק חזק יותר ויותר עם כל דימעה שנפלה על כתפו.

"ביל, אתה חונק אותי." לחשתי לו, מצטערת שאני עוצרת את הרגע המקסים הזה.

"סליחה." הוא ניבהל ושיחרר אותי.

התיישבתי על הכיסא, ביל התישב לידי. הקשבנו שלושתנו לדיברי הרופא שסיים לבדוק את טום.

"אני חושש למצבו." הרןפא הדאיג אותנו מאוד.

"למה אתה מתכוון?" טום התחיל להילחץ. "בסך הכל חטפתי בעיטה בבטן."

"נכון, אתה צודק, אבל השרירים שלך נפגעו, ואני חושש שבמשך היומיים הקרובים לא תוכל להרים דברים כבדים, שכוללים בניהם גיטרות חשמליות." הוא אמר. "והכאב גם יקשה על ההליכה של."

"מה זאת אומרת בלי גיטרות חשמליות?!" טום לא הייה מוכן להשלים עם העובדה.

"זה אומר שביומיים הקרובים, אין הופעות, וגם אין חזרות." הרופא הסביר לטום שהפך להיות קשה קליטה פתאום.

"אבל יש לנו מחר הופעה!" גם ביל התחיל להילחץ.

"אני בטוח שהמעריצים יבינו את מצבו של טום, ויסלחו לכם שלא תופיעו מחר." הרופא ניסה להרגיע. הוא ארז את הדברים שלו וקם ללכת משם, משאיר את שלושתינו מלאי מחשבות והירהורים.

הנחתי את ידי על כתפו של טום, מנסה לנחם אותו. גם ביל ניראה נואש. הוא דאג לשנינו.