נרדמתי בשניות, הייתי עייפה מאוד. ראשי נפל על כתפו של טום. ביל הרים את הראש שלי, והניח אותו על הבירכיים של טום דווקא, ולאחר מכן הוא (ביל) שם את ראשו עלי.
טום ממש לא הבין מה קורה פה, אבל הוא שמח שיש לו איפה לשים את הרא, ולכן הניח את ראשו על ביל ונרדם.
הגענו לשדה התעופה, שם הנהג העיר אותנו (חוצפן ><) ויצאנו מהמכונית.
שדה התעופה. מקום קסום, אני תמיד אוהבת להימצא בו. בלילת שפות, אנשים בלבושים שונים ומשונים, כל אחד עם מנהגיו, אנשים גבוהים מצפון אירופה, או נמוכים מהמזרח, שחורים מאפריקה או צהובים מהודו. כבר בשדה התעופה אני תמיד מרגישה שונה, כאילו אין עוד כמוני בעולם, אני היחידה מסוגי. תמיד בתורים בשדות התעופה (חוץ מבישראל) כבוד הדדי יש בין האנשים, ושם תמיד צריך את האנגלית יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. מבטאים שונים לאנגלית יש שם, אבל כולם אותה שפה מדברים. (אוקיי, סיימתי לחפור על השדה תעופה הזה.... אז מה אם אני מתלהבת שהייתי שם לא מזמן........?)
שלושתנו (טום, ביל ואני) נעמדנו בכניסה לבניין, מחכים שיקרא לנו אחד מהפקידים כדי שנדלג את כל התור (הרי הם טוקיו הוטל, ואין להם זמן לבזבז...).
"קאולייייייייייייייייייייייייייייץ!!!!!!" שמענו צרחה. זו הייתה מעריצה ברת מזל שנקלעה במקרה לשדה התעפה באותו היום.
"אואו, הינה זה מתחיל." טום לחש לי, ואני צחקקתי.
המעריצה (ועוד כמה ששמעו את הצרחה שלה בדרך והתלהבו) התחילו לרוץ לכיווננו, מנפנפות בידן בפיסות ניר, שקיוו שבקרוב תהייה עלין חתימה של אחד (או שניים) מהבנים.
סאקי (שנבחר ללוות אותנו לישראל) עצר את ששת המעריצות והעמיד אותן בשורה. הייה שם גם מעריץ אחד.
הם התחילו לחתום, ואחת מהמעריצות שאלה את ביל משהו בגרמנית שלא הבנתי, והצביעה עלי.
עוד הספקתי ליראות את ביל מחייך אליה, ואחר פנה אלי מגיש לי טוש.
"מה?" שאלתי.
"הם רוצים גם אותך בין החתימות שלהם." הוא אמר משפט לא מובן, אבל אני הבנתי הכל. לקחתי מידיו את הטוש והתחלתי לעבור על המעריצים ולחתום להם. היו כמה שביקשו להצטלם. פזלתי לביל. הוא בדיוק הצטלם עם אחת מהן, וטום הייה לידו.
הצטלמתי עם כמה מהבנות, ואחר כך הן עזבו אותנו, מאושרות ומקפצצות על ההזדמנות שהייתה להן היום.
ניגש אלינו פקיד, שהורה לנו לבוא איתו. את המזוודות כבר השארנו בכניסה, משם לקחו אותן לבדיקה והכניסו לתא המטען של המטוס.
עברנו בדיקות נוקבות. בחיי שזה לא הייה נעים שאנשים באים ומפשפשים עליך, בודקים כל מילימטר בגופך, שאינך מסתיר שום אקדח או סכין.
אחר כך עלינו למטוס.
"מה???!??!???!??!???!??" שאלתי את ביל המומה.
"מה מה?" הוא לא הבין.
"כלום," עניתי, "זה רק שאני לא רגילה לטוס במחלקה ראשונה."
"אה." הוא הבין. "לא נורא, את תתרגלי. מהר יותר משנדמה לך."
"סליחה?" פנה אלי אדון כבן 40 שישב שורה לפני.
"כן? במה אני יכולה לעזור לך?" שאלתי באנגלית העילגת שלי.
"את ישראלית?" הוא שאל.
"כן...." עניתי לו, מסוקרנת. האם המבטא שלי כל כך נורא עד שהוא הסגיר אותי? (חח... הסגיר... אל תבינו לא נכון, אני גאה במה שאני, וזו סתם דרך התבטאות.)
"יכולתי לנחש." הוא אמר לי, אבל הפעם בעברית. אוי, האנגלית שלו כל כך טובה שלא יכולתי אפילו להעלות בדעתי שישראלי הוא.
"המבטא שלי כל כך גרוע?" שאלתי בחיוך (בעברית).
"לא, זה בגלל ש......" הוא ניסה למצוא מה לענות לי.
"אני יודעת שזה המבטא, לא נורא." אמרתי. "מותר לי לשאול מה אתה עושה בגרמניה?"
"כן, ברור! אני כאן בגלל העבודה." הוא ענה.
"מעניין."
"כן. מה שמך?" הוא שאל.
"נגה." עניתי.
"נעים מאוד נגה, אני אלון." הוא אמר, והושיט את ידו ללחיצה. לחצתי את ידו. לפתע עיניו נעצרו על נקודה באוויר, שהייתה מאחורי. הסתובבתי ליראות מה שיתק אותו.
ביל, כמובן...
"זה ביל מטוקיו הוטל?" הוא שאל אותי בלחש, הרי ביל יכול להבין את שמו ואת שם להקתו בכל שפה שיגידו אותה.
"כן." השבתי.
"רגע." הוא עצר את הכל, כאילו עלה זה עתב על שמהו מסעיר. "את נגה פלד?" הוא שאל.
"אכן." עניתי מחויכת.
"כל ישראל יודעת עלייך. הבת שלי מעריצה גדולה של טוקיו הוטל, היא יודעת על כל צעד קטן שלהם. וגם עלייך." הוא אמר.
"באמת?" שאלתי מופתעת. ניראה שארץ מולדתי לא שכחה אותי מהר כל כך....
לא יודעת מה איתכם, אני אהבתי את הפרק הזה.....
אם אהבתם או אם לא - תגיבו!!
(ונאצה - אתם יודעים בדיוק לאן לדחוף את זה! ל*____צונזר לטובת קוראיי____* שלכם!!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz