"רגע." הוא עצר את הכל, כאילו עלה זה עתב על שמהו מסעיר. "את נגה פלד?" הוא שאל.
"אכן." עניתי מחויכת.
"כל ישראל יודעת עלייך. הבת שלי מעריצה גדולה של טוקיו הוטל, היא יודעת על כל צעד קטן שלהם. וגם עלייך." הוא אמר.
"באמת?" שאלתי מופתעת. ניראה שארץ מולדתי לא שכחה אותי מהר כל כך....
התיישבתי במקומי וחגרתי את חגורת הבטיחות.
ביל התיישב לידי, ולידו התיישב טום.
הייתי לחוצה מאוד.
"מה קרה?" ביל הרגיש בסערה המתחוללת בתוכי.
"הטיסה." השבתי קצרות.
"אל תגידי לי שאת מפחדת מהטיסה." הוא ביקש ממני.
"למה?" שאלתי. מה כל כך חשוב לו שאני אפחד מטיסות או לא?
"כי לפני כמה הרבה שנים הייה לי פחד נוראי מטיסות, ולקח לי המון זמן להתגבר עליו." הוא לחש לי כשומר סוד.
צחקקתי.
"אל תצחקי! זה לא יפה!" הוא התעצבן.
"צודק, סליחה." לחשתי, מנסה לחנוק את הצחוק שלי.
המטוס התניע מנועים, ואני עצמתי עיניים, מתפללת שהטיסה תעבור בשלום.
"היי, תרגעי," ביל אמר לי, "אנחנו טסים לישראל."
ישראל. כן, כל כך הרבה זמן שלא שמעתי את המילה הזו, שלא חשבתי על הבית האמיתי שלי, על חבריי מילדות, על המשפחה שתמיד הייתה לצידי!
כן, הם אומנם לא שכחו אותי, ודאגו לישלוח לי מכתבים כל הזמן, אבל אני - אני התמקדתי בעצמי, בשאיפות שלי, בהנאות שלי, ואת כל ידידיי ועברי שכחתי.
איזו מן בת אני!? ששוכחת את הוריה? איזו מן ידידה אני!? ששוכחת את ידידיי האמת שלה?
אבל עכשיו - עכשיו הכל ישתנה.
אני חוזרת הביתה.
התעוררתי לשמע הצלצול שמודיע לנוסעים לחגור את חגורת הבטיחות שלהם.
"עוד לא המראנו?" שאלתי את בלי.
הוא צחק צחוק פרוע, ואנשים מסביבנו סימנו לו להיות בשקט. הוא השתתק מיד, אבל גבו עדיי רטט מגלי הצחוק שתקפו אותו.
"מה קרה?" שאלתי אותו נעלבת מעט.
"אנחנו עומדים לנחות." הוא אמר לי, מתחיל לצחוק מחדש.
"אה....." לחשתי לעצמי, מסמיקה מהבושה.
הבטתי החוצה מהחלון. היינו מעל הים התיכון הגדול, שרק לפני חודש וקצת טסתי מעליו בכיוון ההפוך. הסתכלתי לאופק. יבשה! ישראאאאל! הייתי מאושרת, והאושר תקף אותי והלהיב אותי שיכולתי באותה השנייה לקום ממושבי ולקפצץ באושר, לחבק כל אחד שיושב במטוס.
הסתכלתי על טום. זה ישן שינה עמוקה ושלווה. לא איכפתלו אפילו שהוא טס לארץ שמעולם עוד לא הייה בה. זה הייה רגיל בשבילו.
המטוס נטה מעט קדימה, והטייס החל בנחיתה.
הגלגלים נפתחו, ושדה התעופה ניראה מתחתנו. טרררררררר.... הגלגלים פגעון באדמה, ולא הייתי יותר בשמיים, אלא על אדמת המולדת שלי, על האדמה הכי מוכרת לי - שגידלה אותי במשך כל חיי (וואו, איזו דרמה..... XD).
המטוס נעצר.
"מחלקה ראשונה" קראו במקרופון של המטוס "נא לצאת מהמטוס."
קמתי. טום כבר הייה ער, ביל בטח דאג להעיר אותו. הוצאתי מתא המטען למזוודות הקטנות את תיק הגב שלי.
יצאנו מהמטוס, כשסאקי מאחורנו.
מוזר, שעד לפני חודשיים החלום הגדול שלי הייה להיות בגרמניה, והינה התגשם הוא.
עכשיו אני מגשימה את חלומי החדש: להימצא בישראל.
דרמטייי!!!! אז תגיבו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz