כולן היו שם! שיר, שני, מאיה, דולי (כמובן), יובל, ליאור, ורק אחת הייתה חסרה לי.....
"איפה חן?" שאלתי.
"איזו חן?" הן שאלו חזרה.
"חנץ שלי, איפה היא?" לא הבנתי.
"אה, חן! היא.... היא מתעקבת, יש לה כמה דברים לעשות עד שהיא תגיע." שיר הסבירה לי.
ישבנו ודיברנו, והן ביקשו שאני אספר להן על הכל, ופתאום....
צילצול בדלת...
הצלצול הקפיץ אותי, וליבי התחיל לפעום בקצב מטורף.
חחחחחן!!!! התגעגעתי אליה כל כך! רצתי ופתחתי את הדלת לרווחה, עוד לפני בכלל שדולי הספיקה לקום (הרי זה הבית שלה...) "מירי?" הייתי המומה. אפילו עוד לפני כל חיבוק או שאלה של 'מה נשמע?' פשוט שאלתי "מה את עושה כאן?"
"ושלום אי אפשר לקבל?" היא החזירה לי במבטא.
"את.... הרי.... או...." התחלתי לגמגם.
הרי מירי בכלל אמורה להיות בארצות הברית! היא נסעה לפני שנתיים ומאז לא ראיתי אותה, למרות ששמרתי איתה על קשר טוב מאוד.
לפתע נפל לי האסימון שזו אכן מירי, וכמעט שצנחתי על הריצפה מרוב התפלאות.
היא תפסה אותי וחיבקה אותי חזק חזק. חיבקתי אותה חזרה, מוציאה את כל הגעגועים שהיו בי בשנתיים האחרונות.
היא באה לסלון, וישבנו עם כולן. מישום מה, הבנות לא היו מופתעות כלל.
"כמה זמן את כבר בארץ?" שאלתי אותה.
"שבוע." היא ענתה.
"אז זו הסיבה שהבנות פה לא מתלהבות כל כך ליראות אותך כבר....."
צחקנו, וביקשתי ממירי שתספר חוויות.
היא סיפרה הרבה, ואחר כך היא בקשה ממני לספר לה, אז סיפרתי.
"ביל קאוליץ?!" היא שאלה מופתעת. "את ח.... ח... חבר... חברה של ביל... קאוליץ!?" היא גמגמה מרוב הלם.
השפלתי את מבטי אל ברכי חמייכת לעצמי חיוך קטן של מבוכה ומאדימה עד בלי דיי.
פתאום נשמעה דפיקה נוספת בדלת. הפעם ידעתי שזו חן.
קמתי ופתחתי לה, מתנפלת עליה בחיבוקים.
חזרתי לסלון מלווה בחן, כשהיא ביקשה ממני לספר לה.
אז סיפרתי שוב הכל מההתחלה. סיפרתי על גרמניה, ועל ההופעות, ועל הביקור המפתיע של איה, ועל יום ההולדת שאירגנו להם, וכמוון שגם על יום ההולדת שלי.
הטלפון שלי התחיל לצלצל.
'אמא 3>'. זה השם שהייה רשום על הצג כשהסתכלתי ליראות מי מחייג אלי.
עניתי.
כעבור חצי דקה בערך ניתקתי, אחרי אמירה של 'אין בעייה'.
"בנות." פניתי אליהן. "אני צריכה להוציא את יעל מהגן. לא ראיתי אותה כבר חודש, ואני תה לפגוש אותה שוב.. לכן אני זזה עכשיו.. תודה רבה על..."
"אנחנו באות איתך" הן חתכו אותי באמצע המשפט, כל אחת פונה לעיסוקייה, שהם נעילת נעל או סידור השיער מחדש.
דולי לקחה את המפתח של הבית שלה עוד לפני שבכלל הספקתי לענות להן, וכבר מצאתי את עצמי בחוץ מוקפת בכל חברותי הטובות, בדרך לגן של אחותי הקטנה יעל.
"אחרי זה אנחנו באות אלייך. אנחנו מתות כבר לפגוש את החבר שלך." יובל הודיעה.
"אמ....." ניסיתי להיתחמק, אבל מי אני שאמנע מהן לבוא לבקר אותי? (XD) ולכן הסכמתי.
כשהגענו לגן של יעל, הורתי לכולן להישאר בחוץ עד שאני אביא אותה כדי שלא יהייה בלגאן ביפנים.
"יש שם מספיק ילדים קטנים שעושים בעיות, אני לא חושבת שהגננת רוצה עוד שמונה בנות שיפלו עליה עכשיו..." אמרתי, יורדת עליהן..... (אופס...?)
נכנסתי פנימה.
אז מה אם הפרק קצר?? דווקא נחמד לדעתי... נא להגיב! ואני חושבת שמישהוא פה חייב לי תגובה על הפוסט הקודם! (הוא יודע אל מי אני מדברת... ניראה לי.. בסדר... אני מתכוונת לאיזה פינגווין אחד שמסתובב פה חופשי.... עכשיו הוא בטוח יודע אל מי אני מדברת!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz