"אז מה איתך?" שאלתי אותו. "מה קורה? מה פספסתי בזמן האחרון?"
הוא הסתכל עלי כדי לענות לי, מה שדרש ממנו לסובב את ראשו, כיוון שהוא הביט אל שמי הערב הכחולים ורודים.
ראיתי אותו פותח את פיו כדי לענות, ובלי לחשוב פעמיים נישקתי אותו. הוא לא התנגד.
ישבנו על הספסל והתנשקנו. טום ניראה אפילו מרוצה מזה, הוא חיבק אותי ושיתף פעולה.
זה נעשה סוער יותר ויותר, וניסחפנו עוד ועוד, כמעט בלי לשים לב מה שאנחנו עושים.
לפתע, בלי שום אזהרה מוקדמת הוא דחף אותי והפיל אותי אחורנית על הריצפה.
נבהלתי.
פתאום עלתה לתודעתי המחשבה על מה שהרגע עוללתי.
דמעות הופיעו בעיניי.
איך יכולתי?
ביל, שבמשך החודשי הרבים האחרונים הייה לצידי בכל עת וצרה, שתמיד פינה לי מזמנו כדי להראות לי שהקשר הזה אכן חשוב לו, ביל, אהבת חיי היחידה....
פתאום הבנתי עד כמה לא השקעתי בו מעצמי, עד כמה שזילזלתי, ולא הייתי תומכת כמוהו.
פתאום הבנתי שברגע זה, בפינה מרוחקת מעיניי כולם זו, נישקתי את אחיו התאום, את האחד היחיד שחשוב לו יותר ממני.
הדמעות עכשי וכבר הציפו את עיניי והתחילו לזלוג על לחיי הקרירות.
"אני, אני...." התחלתי לגמגם בעברית מעורבבת באנגלית וגרמנית, "לא יודעת.... מה.... אבל...." התחלתי להתיפח.
"אני מצטער, נגה." הוא אמר לי, מקפיד לשמור מרחק.
"אבל.... לא" אמרתי. "אני מצטערת." היציבות חזרה לקולי.
"אני באמת לא יודעת מה קרה. עכשיו סיבכתי הכל." הבכי חזר אלי.
"לא, זו לא רק אשמתך. אני לא פחות אשם ממך." הוא אמר לי בקול תקיף.
"מה?" לא הבנתי.
"אני רציתי את זה, אני חיכיתי לזה, אני לא התנגדתי. זאת אשמתי אולי אפילו יותר מאשמתך."
"לא, אל תגיד את זה." בקשתי. לא רציתי שיוריד מעלי את האשמה. הייתי חייבת להתמודד עם זה. עוד יפחת בכי יצאה מגרוני, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת. ישבתי על הריצפה הקרה, מתחרטת על כל מה שאי פעם קרה לי עם ביל או עם טום. לראשונה בחיי הרגשתי מה זה להיות אומלל.
"מה שקרה אי אפשר לשנות. עכשיו צריך להחליט מה יקרה הלאה." הוא דיבר בחכמה ובהגיון.
התישבתי על הספסל לידו, מנסה לכבוש את הבכי שלי.
"אני לא יודעת אם אני אצליח אי פעם לספר לו." אמרתי.
"זה יהייה קשה. אבל אם את רוצה שאי פעם הוא יסלח לך אז עדיף שתגלי לו לפני שהוא יגלה בעצמו." טום אמר לי, כאילו שהוא איזה יועץ או פסיכולוג. הוא חשף עכשיו את הצד החכם שבו, שבדרך כלל הסתיר מאחורי בדיחות ודאחקות.
"אבל... הוא בחיים לא יסלח לי." הדמעות הופיעו שוב, וסירבו להיעלם.
"הוא יסלח. הוא יעריך את הכנות שלך. אני בטוח שהוא יכעס מאוד, אבל הוא אוהב אותך, וגם אם הוא יתפרץ בעוד יומיים בערלך הוא יחזור לעצמו והכל יהייה בסדר."
"לא....." לחשתי. "קשה לרכוש שוב אמון בבן אדם שבגד בך." הכבדתי על ליבי עם המחשבות האלה.
"מה כבר יקרה?" טום שאל. "הוא יתרגז, במקרה הכי הכי גרוע הוא יפרד ממך [ראיתי שהוא בא להגיד 'יזרוק' אבל הוא מהר תיקן את עצמו ל'יפרד'] ואחרי שבועיים הוא יחזור אלייך מהגעגעוים. אני מכיר אותו, אני יודע בדיוק איך הוא יתנהג איתך."
"אני לא יודעת..." הטלתי ספק בדבריו.
"אבל את מסכימה איתי שחייבים לספר לו?" הוא ניסה לראות אם אנחנו חושבים לפחות על אותו הדבר.
היססתי. השתיקה הקיפה אותי, חונקת עוד שניה את האוויר המועט שעוד נישאר לי אחרי הבהלה.
"כן" לחשתי, וברגע זה הרגשתי שאני חורצת את גורלי.
"בואי נלך לספר לו כבר עכשיו. עוד כמה שעות זה כבר יהייה מאוחר מדי." הוא אמר ונעמד על רגליו, מתחיל לצעוד לכיוון הבית שלהם.
אני נשארתי יושבת על הספסל. חשבתי על שרשרת האירועים שעומדת לקרות עוד כמה שעות בודדות.
קמתי והשגתי את טום. צעדנו בשתיקה הביתה, חושבים שוב על כל מה שקרה.
הוא הפיל על עצמו את רוב האשמה. הוא בן אדם כל כך מקסים. אבל איך יכולתי לבגוד ככה בביל? הוא תמיד פה בכל פעם שאנמי צריכה, הוא תמיד עוזר לי, הוא תמיד...... נאמ!
ותיראו אותי! כל כך בוגדנית, כל כך רעה!
הדרך עברה מהר יותר משציפיתי, וכבר עמדנו מתחת לביניין הגדול. נזכרתי לפתע בפעם הראשונה שעמדתי כאן. לפני חודשים רבים. עמדתי והבטתי על הביניין הגבוהה, על האורות הציבעוניים שבקעו מהחלונות הגבוהים והצרים ל הקומה הראשונה, מאחורי עמדה הלימוזינה המפוארת, ולפני צעדו ארבעתם. באותה התקופה הייתי כל כך חסרת דאגות.... החיים ניראו כל כך מושלמים....
שוב עמדו דמעות בעיניי.
הכרחתי את עצמי לחסום אותן, והתחלתי לצעוד במדרגות אל הקומה השלישית לצד טום.
פתחנו את הדלת. התיישבתי בסלון על הספה, אפילו בלי להגיד שלום לכולם.
טום ניגש להגיד לביל משהו. שניהם עלו למעלה, וטום סימן לי לבוא איתם.
איך הוא לא דואג מהתגובה של ביל? נו, בטח! הוא אח שלו, ביל לא יכול להיפרד ממנו, אני סתם אחת שעוד מתנדנדת בין חברה שלו לבין עוד מעריצה משוגעת.
התרוממתי ועליתי אחריהם.
ביל חייך אלי.
"מה קורה? איך את מרגישה?" הוא שאל אותי בחיוך רחב, מחבק אותי חצי חיבוק של עידוד.
לא ידעתי איך להגיב.
נכנסנו לחדר שלי.
ביל התיישב כבר על המיטה, מתוך הרגל. נעמדתי שעונה על הקיר ליד הדלת.
טום נכנס אחרי, סגר אותה ונעמד בקצה המרוחק של החדר.
"יש משהו שאנחנו צריכים לספר לך." טום פתח ואמר. שיני התחילו לנקוש זו בזו, ונהייה לי קר.
ביל הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא הזדקף והרצין את פניו.
"טום ואני הסתובבנו בחוץ, כדי לעזור לי להרגע." התחלתי לספר.
"לקחתי אותה לפארק הנטוש בקצה הרחוב ליד הגן ילדים." טום המשיך את דברי.
שוב הדמעות הופיעו.
"ו..." ביל דירבן אותנו להמשיך.
"התנשקנו. (We kissed)" לחשתי את שתי המילים.
"מה זאת אומרת?" ביל לא הבין בדיוק על מה אנחנו מדברים. הוא הייה בטוח שהייתה לנו איזו נשיקה פצפונת כזו, כמו שאומרים בישראל שלום לחברה טובה, משהו כזה, אבל הוא טעה לחלוטין.
"התנשקנו." טום חזר על דברי בברור.
ביל פתח וסגר את פיו כמה פעמים, מנסה להוציא כמה מילים, אבל הוא לא הצליח.
טום הסביר לו בדיוק מה קרה.
פניו של ביל האדימו מכעס. מעולם לפני כן לא ראיתי אותו כך.
הוא קם והתחיל לצעוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz