בלוג הסיפורים שלי

יש!! העונש נגמר ואני חוזרת לעדכן כל יום!
את הפערים בבלוגים אחרים [ולריה וגלי ועוד כמה] אני אשלים בקרוב מאוד. חוץ מזה שנכנסתי לתקופת מבחנים, אני לא אנטוש את הבלוג!

מהפרק הקודם, למקרה ששכחתם:

החלטתי, לאחר תקופה לא ארוכה יותר מדי, שהמצב הזה לא יכול להימשך. החלטתי לחזור לבית הספר.

קניתי מחברות, מילאתי את הקלמר, ארזתי את הדברים, ויום אחד פשוט הודעתי להורים שאני הולכת לבית הספר.

הם לא התנגדו. הם רק שאלו אם אני עושה לדעתי את הדבר הנכון.

יום למחרת התעוררתי בשעה מוקדמת מהרגיל. התחלתי לחשוב אילו תגובות אקבל מחברי לכתה, מה יגידו המורות. הרי כל הארץ מכירה אותי. כולם יודעים מי אני.

הפרק החדש:

באותו הבוקר השתדלתי מאוד להתלבש טוב, ולא זרוק מדי, כמו ההרגשה שהייתה לי.

הסתכלתי טוב טוב במראה לפני שיצאתי. התעמקתי בפני. פצעון קטן הייה בקצה המצח, וגם אחד פצפון מתחת לעין. שמתי לב שבפני היו כמו חרוכים שני פסים שחצו את פני: מעיני ועד לסנטר. היו לשבילים הלבנבנים האלה את הסימן של הדמעות. הם היו מעט בהירים יותר מעור פני, אבל אם לא התעמקו מאוד בפני לא הייה ניתן להבחין בהם.

שני פסים, שסימלו את סיבלי, שסימלו את הדמעות הרבות שזלגו עליהם.

הנפתי את ילקוטי על הגב ויצאתי מהבית.

צעדתי ברחובות העיר, לכיוון בית הספר שלי.

ברחוב אנשים הסתכלו עלי מדי פעם, תוהים אם זו אכן נגה המפורסמת, או חושבים בהיגיון שלא יתכן שאני מסתובבת עם תיק בית ספר על הגב בישראל, ועוד לבד.

המבטים הציקו לי.

אפילו אחד ניגש אלי ושאל אותי אם אני נגה פלד. ניסיתי לדמות צחוק, ולהגיד לו שהוא מתבלבל ושאומרים לי המון שאני דומה לה.

הוא הלך משם בבושה.

בבית הספר, החברות שלי התפלאו לראות אותי. ניסיתי לחייך, ניסיתי להראות מאושרת, ניסיתי להשתלב בין חברי לכיתה, אנשים שנטשתי בחופש הגדול.

המחנכת שלי התפלאה ליראות אותי, והשמועות בבית הספר על חזרתי ללימודים התעופפו ופרחו בין כולם.

היום נמשך, ובסופו קראה לי המחנכת חני גולנסקי [שם בדוי] לשיחה. נגשתי איתה לחדר המורים הריק מאדם, ושם התישבנו לשוחח.

"נגה," היא אמרה לי, "אני מאוד שמחה שחזרת ללימודים."

חייכתי במבוכה. היא לא ידעה שהסיבה היחידה שחזרתי היא להסיח את דעתי ממצבי העצוב והשברירי, מסיבלי היומיומי.

"שמעתי עליך הרבה בזמן שלא היית בבית הספר, ובכלל בארץ. אני גם יודעת שהיית בביקור לפני כשבועיים וקצת."

"כן." אישרתי בקול חלוש. היא הזכירה לי את כל מה שניסיתי לשכוח.

"שמעתי שאת גם החברה של ביל קאוליץ המפורסם, וכששמעתי את זה הייתי גאה להיות המחנכת שלך."

איזה מן בן אדם היא?! מה, היא חושבת שהיא זו שלימדה אותי את כל ה'נימוסים' שיש לי היום או את כל הידע באנגלית שכל כך הזדקקתי לו במהלך  החודשים האחרונים?

אבל ברגע שהיא אמרה את המשפט הזה, לא יכולתי יותר לעצור בעדי, או יותר נכון בעדן - הדמעות שוב פרצו החוצה.

"נגה, מה קרה?" היא שאלה בדאגה. "בבקשה ספרי לי למה החלטת לחזור ללימודים. אני הרי מכירה אותך ויודעת שהיית מעדיפה בהחלט לבלות איתו בבית תחת הפוך החמים ולא כאן בבית הספר."

"כן. הייתי רוצה." לחשתי כמעט ללא קול.

היא הסתכלה עלי בעיניים שואלות, לא מבינות.

השפלתי את מבטי וניסיתי לחסום שוב את הדמעות.

"בבקשה, נגה. ספרי לי מה קרה." שמעתי את הרכות בקולה. בקול כזה נהגה להשתמש כאשר באמת הייה לה איכפת.

התחלתי לספר. בהתחלה סיפרתי לאט, שקלתי כל מילה ומילה. חשבתי מה כדאי לי להגיד, ומה אני רוצה לשמור לעצמי.

היא הקשיבה בשקט, כמו בולעת את הסיפור שלי. כניראה למאחורי דמות המורה, באמת הייה מי שיקשיב וגם יבין וגם יתן עצות. תמיד אמרו לי ככה - שמורות הן גם בני אדם שזה בסך הכל המקצוע שלהן, אבל מעולם לא באמת ראיתי את זה מול העיניים. אז כמו שאומרים - 'תמיד יש פעם ראשונה'.

כשסיימתי, היא המשיכה לשתוק ולהתבונן בי.

"בגלל זה חזרתי לבית הספר. כדי לא לחשוב על כל זה." סיכמתי שוב את הסיפור, בפעם השניה, כדי להראות לה שאכן סיימתי, ושאני מצפה לתגובה ממנה.

"זה סיפור באמת קשה. אני חושבת שההחלטה שלך לחזור ללימודים הייתה נכונה. יש אפשרות שזה באמת יעזור לך להתגבר על המשבר." היא התחילה להגיד לי, עדיין בקול רך ומעודד. "אבל," ידעתי שזה חייב להגיע. "אני לא חושבת שלברוח משם הייה הפתרון הנכון באמת. בתור מישהיא שמכירה אותך כבר שנתיים הייתי מנחשת שתשארי ותתגברי על זה, שתשבי ותחשבי ביחד איתו, שתתמודדי, נגה. הבריחה הזו לא תפתור שום דבר, שום בעייה. ואת אחת שמסוגלת להבין את זה, ואני בטוחה שאת יודעת את זה. אז תסבירי לי בבקשה למה החלטת לעזוב, למה לא נשארת להתמודד, להתחשל וללמוד מהטעויות שלך?"

הסתכלתי עליה בעיניים רטובות עדיין, מנסה למצוא תשובה לשאלה שלה.

למה באמת לא נישארתי?
"אני מניחה שלא הייתי מסוגלת לראות את הפנים שלו, הפגועות." התחלתי לענות באיטיות, עדיין חושבת ומגבשת את התשובה בראשי. "הרי הוא נתן לי כל כך הרבה! יותר ממה שרציתי וציפיתי - זה בטוח. הוא באמת סמך עלי, ובנה לי עתיד שלם של עיצוב אופנה וקריירה כמעט מבטיחה! הרי עם מעצב בגדים דגול שכזה כמו שביל עזר לי ליצור איתו קשר, איך לא יכבדו אותי? ו..... אני החזרתי לו בבגידה. ועוד באחיו התאום, שחשוב לו יותר מהחיים של עצמו. כניראה ש..... לא, זה לא כניראה. זה בטוח! בטוח שבגלל שלא הייתי מסוגלת לסחוב עך עצמי בושה שכזאת פשוט עזבתי."

"ואת לא חושבת שהוא יתגעגע? אם הוא כועס זה לא מבטיח שהוא כבר לא אוהבת אותך. חוץ מזה שכעס עובר עם הזמן ונשכח. אם הוא באמת באמת אוהב אוותך כמו שאני מבינה מהסיפורים שלך, אז הוא בודד עכשיו ולא מפסיק לחשוב עליך. אני ממליצה לך, נגה, שכשתחזרי עכשיו הביתה תפתחי את האינטרנט ודבר ראשון תבדקי אם לא צצו יותר מדי שמועות בעולם על היעלמותך. דבר שני תבדקי על התפקוד שלהם, תיקראי תגובות על הופעות שהתקיימו בשבוע האחרון, ועל ראיונות שהם התראינו בהם לםני כמה ימים."

"ומה אני אמורה להסיק מזה?" לא הבנתי מה היא מנסה להגיד לי.

"אם הם מתפקדים כרגיל, אם הביקורות על ההופעות הן טובות מאוד כמו שהיו עד היום, ואין תגובות שמתלוננות על כך שאחד משניהם או מארבעתם לא הייה ממש מרוכז או שהם לא הצליחו לשלהב את הקהל, אז כניראה זמזהו מפריע להם. כי כמה שהם מנסים להסתיר את חיי היומיום שלהם ואת התחושות האמיתיות שלהם במהלך ההופעות לא תמיד זה אפשרי. לפעמים הרגש חזק מדי, וקשה מאוד להסתיר אותו. ללמשל היום ראיתי אותך במשך כל היום סגורה בתוך עצמך, ולרגע חשבתי שאת מישהיא אחרת. אני ממליצה לך גם לברר בראיונות אם ביל מרוכז ועונה על כל השאלות בדיבור מהיר ושותף כמו בדרך כלל, או שלפעמים העיניים שלו מביטות לנקודה לא מזוהה באוויר, ולא מצליח לענות על חלק מהשאלות, סימן שמפריע לו משהו. העובדה שעזבת ככה או אחרת מפריעה לו!"

*בחיי, לא האמנתי שאני מסוגלת לכתוב דברים כאלה.... XD*

הסתכלתי אליה, מנסה לחשוב טוב טוב על מה שאמרה.

"את יכולה עכשיו ללכת הביתה. אם את רוצה אני תמיד כאן כדי לשמוע או ליעץ." היא אמרה.

"תודה." אמרתי בלחש וכבר הרגשתי יותר טוב. מעולם לא שמעתי אותה מדברת עד כדי כך בהיגיון. בשיעורים היא תמיד חפרה לנו קשות על פזמונים ובנינים ופעלים, ועכשיו היא מדברת כאילו היא פילוסוף עם שלושה תארים! [אני יודעת שאין שלושה תארים, אבל בשביל ההמחשה...]

פניתי לביתי ותפתחתי את האינטרנט. לא רציתי לדבר עם הורי. הם לא ידעו את הסיפור במלואו. רק אחותי הגדולה שהגיע בסוף השבוע שעבר לסוף שבוע בבית מהצבא שמעה את כל הסיפור.

פתחתי דפי אינטרנט של האתר הרשמי שלהם בגרמניה.

עקבתי אחר ביקורות של שתים מההופעות האחרונות שלהם בגרמניה, שנערכו בשבועיים האחרונים. אחת ההופעות התבטלה.

צלצול בדלת. שום דבר לא הפריע לי, הייתי מרוכזת וחשבתי שאמא תפתח את הדלת. היא באמת קמה לפתוח אותה.

"שלום." שמעתי את קולה העמום מכיוון הכניסה של הבית. אבל לפתע הייתה שתיקה, ולא שמעתי כלום.

זה הייה חשוד, ולכן עצרתי לרגע מעיון בדף האינטרנט והקשבתי בדריכות.

"נגה" אמא קראה לי.

טוב, זה הייה הפרק שלי. מחר אני ארשום עוד פרק ארוך בערך ככה, ולאט לאט אני אשלים את כל מה שפספסנו בזמן האחרון בגלל העונש שלי שחסם לי את הגישה למחשב.

אז אני חייבת להגיד שממש ממש התגעגעתי אליכם, ולבלוג בכלל וגם לבלוגים של כווולם!

משהו אחרון:  !HAPPY NEW YEAR

תזהרו מבאג 2008, טוב? [עזבו, בדיחה אישית.. XD]

ומשהו אחרון באמת: תגיבו....