צלצול בדלת. שום דבר לא הפריע לי, הייתי מרוכזת וחשבתי שאמא תפתח את הדלת. היא באמת קמה לפתוח אותה.
"שלום." שמעתי את קולה העמום מכיוון הכניסה של הבית. אבל לפתע הייתה שתיקה, ולא שמעתי כלום.
זה הייה חשוד, ולכן עצרתי לרגע מעיון בדף האינטרנט והקשבתי בדריכות.
"נגה" אמא קראה לי.
לא ממש הבנתי מה קרה. בטח אחת החברות שלי שוב....
קמתי וצעדתי במסדרון אל כיוון הדלת. נעמדתי עם פני אל הדלת, אך ראשי הייה מושפל. הרמתי לאט לאט את מבטי.
בן אדם גבוהה, וזו לא אחת החברות שלי. זה מישהו, לא מישהי.
הסתכלתי בתדהמה אל הפנים שהביטו בי, וכמעט שנפלתי לאחור, מכסה את פי בידיי בתדהמה. השפלתי שוב את המבט שלי מהר, עוצמת את עיניי. למה הדמעות האלה חייבות להידחף לכל מקום?!
הגב שלי רטט, יכולתי להרגיש את זה, והייתי בטוחה שהוא יודע שאני בוכה.
לא ידעתי כיצד להגיב.
"Komm rein" (הכנס, בגרמנית.) אמרתי לו ורצתי למקלחת לשטוף את הפנים.
נעמדתי מעל הכיור ונתתי לדמעות לזלוג אל תוך פי הצנרת שמובילה לביוב.
שמעתי את אמא מכניסה את ביל קאוליץ הביתה, מושיבה אותו בסלון, ויושבת על הספה מולו.
"מה שלומה?" הוא התעניין, או שמא סתם מתוך נימוס וכדי להעביר את הזמן?
"היא......" אמא התחילה להגיד לו, אבל היא השתתקה לפתע. הקשבתי בדריכות.
"היא לא במצב טוב בזמן האחרון." היא לחשה כך שבקושי שמעתי.
לא רציתי יותר לשמוע, ולכן פתחתי את זרם המים ושטפתי את פני.
סגרתי את הברז וניגבתי את הידים ואת הפנים. הכרחתי את עצמי לעצור את הדמעות ולא להיכנע לרגשות הבילתי ניסבלים שלי, ויצאתי מהאמבטיה, צועדת באיטיות מופרזת לכיוון הסלון, שם ישבה אימי ו..... הוא.....
נעמדתי מולם, משתדלת לא להסתכל לו ישר בעיניים. אולי מרוב הבושה, ואולי מהסיבה שזה שוב יגרום לי לבכות.
הוא נעמד כשהוא ראה אותי. [בכל זאת - גרמני, מנומס כמו לא יודעת מה... גם אם הרסתי לו את החיים הוא עדיין יתנהג אלי כאל מישהו חשוב...]
"מה שלומך?" הוא שאל לאחר שאמא שלי יצאה מהחדר.
נענעתי את ראשי, משהו בין הינהון לבין אמירה של 'לא'. אי אפשר הייה לפרש מכך מידע חיוני.
"נגה, אני......" הוא התחיל להגיד, אבל נקטע באמצע.
למה אני לא אומרת סליחה? מה עוצר את המילים? ועוד את המילה הכל כך חשובה הזו? ועוד כרגע?
"חבל שעזבת, את-"
"סליחה." קטעתי אותו באמצע המשפט, וידעתי שהוא לא מסוגל כרגע לדעת אם התכוונתי לכך שאני מצטערת על זה שעזבתי או על עיניין הנשיקה.
"אתה רוצה לצאת לסיבוב?" שאלתי בלחש, מצביעה אל הדלת האחורית של ביתי, אל כיוון החצר הגדולה שהייתה שם.
הוא הינהן.
יצאנו החוצה.
"אני באמת מצטערת. אין לי מושג מה עבר עלי, ומה עובר עלי עכשיו. אני חושבת על זה המון בכל זמן אפשרי, ו......"
"לא היית צריכה לעזוב." הוא חזר אל הנושא הזה. "כעסתי מאוד, וגם עכשיו אני כועס, אבל אני בטוח שאת יודעת שזמן יכול לרפא כמעט הכל, ובתור אחד שמרשה לעצמו להגיד שהוא מכיר אותך, הייתי מצפה ממך להישאר ולהתמודד."
נזכרתי בדברים שהמורה שלי אמרה לי. היא אמרה לי את אותו הדבר.
התישבנו על הדשא הירוק, שניראה לי צהוב ויבש ביחס לדשא שמצוי בגרמניה.
"אני יודעת." עניתי לו.
"ואת לא מתחרטת?" הוא התיאש מלירמוז לי להגיד את מה שהוא רוצה לשמוע, ופשוט שאל ישירות.
"כן, אני מתחרטת."
"אז למה את לא חוזרת?"
"כי פחדתי מהתגובה שלך. לא ידעתי בדיוק אם אתה עדיין......" קולי נשבר ולא הצלחתי לדבר יותר. והדמעות שוב זלגו להן.
"לא, נגה."
ניבהלתי. מה לא? אז צדקתי בהשערות שלי? שהוא כבר לא אוהב אותי? "לא היית צריכה לותר, וכעס הוא לא גורם שמעלים אהבה. אהבה לא יכולה להיעלם פתאום, כאילו מעולם לא הייתה." הוא הסביר את עצמו. "באתי לכאן, לישראל, כדי להחזיר אותך."
"להחזיר......?" לא הבנתי.
"שתחזרי להיות חלק מאיתנו, חלק נוסף בלהקה הזאת, שבזמן האחרון קיבלה ממך כל כך הרבה. לא, רגע!" הוא תיקן את עצמו מהר כששם לב מה הוא הרגע אמר. "אני לא מתכוון שתחזרי רק בגלל שאת תורמת ללהקה, זו ממש לא הכוונה שלי. הכוונה שלי היא שתהיי איתי, כי אני אוהבת אותך."
עכשיו הרשיתי לעצמי להסתכל לו בעיניים, ולהזיל עוד איזו דמעה, שכנראה הייתה אחרונה בעקבות הפרשה המביכה הזו.
"אתה עוד כועס, נכון?" שאלתי.
"כן. אבל הרבה הרבה הרבה פחות מלפני שבועיים והרבה פחות גם מאתמול. הכעס נעלם." הוא שלח לי חיוך. לא הבנתי איך הוא מסוגל לחייך עכשיו.
"אני באמת מצטערת." אמתי לו.
"זה בסדר." הוא ענה.
"ואיך ט....." עצרתי את עצמי. יש סיכוי שהוא יבין לא נכון כשאשאל לגבי מצבו של טום? אולי הוא יבין את זה בתור התעניינות מופרזת? כך שזה יראה כאילו אני..............? אוף, למה אני סתם מסבכת את עצמי?!
"מה שלום כולם?" סיכמתי לבסוף.
"עצובים שעזבת."
סופסוף, אחרי המון המון זמן, חייכתי שוב.
אולי אולי זה ניראה כמו סוף, אני לא יודעת, אבל אל תדאגו - זה לא!
תגיבו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz