"ואיך ט....." עצרתי את עצמי. יש סיכוי שהוא יבין לא נכון כשאשאל לגבי מצבו של טום? אולי הוא יבין את זה בתור התעניינות מופרזת? כך שזה יראה כאילו אני..............? אוף, למה אני סתם מסבכת את עצמי?!
"מה שלום כולם?" סיכמתי לבסוף.
"עצובים שעזבת."
סופסוף, אחרי המון המון זמן, חייכתי שוב.
נשארנו בארץ עוד כמה ימים אחר כך. ביל סיפר לי על כל השמועות שצצו, והרגשתי עוד יותר אשמה מקודם....
בימים הראשונים הייה מאוד קשה, והקשר בנינו הייה מעט מנותק ומרוחק, עד שהתגברתי על המבוכה, והוא התגבר לגמרי על הכעס, וחזרנו להיות כמו קודם, והקשר אפילו התחזק.
המשכתי ללכת לבית הספר, וארבעה ימים לאחר מכן ניגשתי אל מחנכת הכתה שלי.
התישבתי איתה בחדר המורים ופשוט התחלתי להודות לה. אמרתי לה תודה, והסברתי לה את מה שקרה באותו היום שבו דיברתי איתה באותו החדר, על המקרה שכל כך הכאיב לי.
היא שמחה, והסיקה שאני כבר לא אגיע לבית הספר. היא רק הזהירה אותי בקשר לזכך שאני אהייה חייבתץ להשלים בגרויות, וחוץ מזה היא שחררה אותי.
פניתי הביתה שמחה ומאושרת.
"נגה," ביל פנה אלי כשהגעתי הביתה. "כבר כמעט ששכחתי מה הייתה המטרה הנוספת שלי כשהגעתי לכאן."
"על מה אתה מדבר?" לא הבנתי.
"קחי." הוא אמר, והגיש לי מעטפה לבנה עם בול איטלקי עליה.
חטפתי את המעטפה מידיו והתישבתי על המיטה. הוא התישב לידי.
פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא.
בגדול הייה רשום שם שהקולקציה שלי נבחרה וקיבלה ביקורות טובות, ושעד הקיץ היא תפורסם.
"מה זאת אומרת נבחרה? מאיפה הוא יודע מה אני מסרטטת?" לא הבנתי.
"שלחתי לו את הציורים שלך יומיים אחרי שהלכת." הוא הודה.
"מה!? אבל זה לא הייה מוכן!" נבהלתי.
"אל תדאגי, מה שלא מוכן פה."
"מה?" ממש לא הבנתי.
"שלחתי את חלק מהציורים והסרטוטים. מה שלא מוכן נמצא כאן." הוא אמר ושלף מהמזוודה [הענקית] שלו תיקיה גדולה שהייתה מלאה בציורים שלי.
הייתי המומה.
"אני מוכן לעזור לך אם את רוצה. אני רוצה שתסיימי את זה, ואני באמת יעזור לך."
הסתכלתי עליו ועל התיקיה בתדהמה.
עוד באותו השבוע סיימנו את השירטוטים.
חזרנו לגרמניה. שלוש שנים עברו.
הפרק הבא - פרק אחרון!
שווה לחזור בהמשך היום!
תגיבו!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz