טוב, שלום לכל הנאמנים שחזרו לקרוא את הסיפור החדש - וגם לכל החדשים שמתנסים פעם ראשונה בקריאת סיגנון הכתיבה שלי!
הסיפור קיטשי נורא [לא נורא, זה מה שאני יודעת לכתוב], אז אם לא ממש מעניין אתכם לי לא איכפת כי כל אחד והטעם שלו.
אם אתם לא אוהבים את הסיפור וחושבים שהוא ילדותי או אני לא יודעת מה - בבקשה אל תשאירו נאצה, זה פוגע מאוד, וגם אם תשאירו בכוונה שאני אסגור את הבלוג - אז אני לא אסגור אותו. תתמודדו.
[בסיפור הכנסתי שמות יפים לדעתי, של אנשים שאני מכירה, אבל האישיות והמראה שונים לחלוטין. אל תתיחסו.]
פרק ראשון:
לא הייה שם אף אחד מלבדנו. רק אני והוא, מחייכים אחד אל השני, יושבים על גבעה ירוקה אל מול השקיעה הזהובה.
קרני השמש עטפו אותנו מכל כיוון, כמו מבקשות מאיתנו להתקרב אחד אל השני.
הוא נעץ בעיניי את מבטו, עיניו החומות הבהירות מנסות לקרוא את מחשבותי, שיערו השחור גולש על פניו ועל כתיפיו.
רוח חמימה, והשיער שלי מתבדר.
הוא התקרב אלי, מתקופף מעט בשל גובהו, מתקרב עוד, ועוד, עוד שניה אחת ושיפתותיו ופגשו בשלי.....
"נעה!" צעקתה של אמא שלי נשמעה מכיוון המיקלחת, וצפצוף השעון המעורר לא הסכים להפסיק מעצמו. לחצתי על הכפתור כדי להשתיק אותו, וקיוויתי לחזור ולשקוע בחלומי המושלם, אבל אמא קראה לי שוב:
"נעה! את מוכנה לענות לי כבר מה את רוצה היום בכריך לבית הספר?"
"גבינה." עניתי לה בקולי הצרוד מעיפות.
אמא השתתקה.
אין ברירה, הייתי חיבת לקום. התרוממתי בכבדות.
יצאתי ממיטתי החמה והנעימה והתחלתי לחפש בארון בגדים ליום החדש.
"איזה קור....." לחשתי לעצמי ושפשפתי את ידי זו בזו במטרה לחממן מעט.
הוצאתי מהארון מכנס ג'ינס וחולצה ירוקה בהירה עם סמל בית הספר שלי. הטעתפתי בצעיף בצבע שמנת ולבשתי את מעיל הצמר החום שלי. סידרתי את ספריי ואת מחברותיי בילקוט השחור המשובץ שלי ויצאתי מהחדר לאכול ארוחת בוקר, תוך כדי שאני נזכרת בחלום שחלמתי בלילה.
"אוי לא! פספסתי את האוטובוס!" עכשיו הייתי צריכה לחכות לאוטובוס הבא המאחר, שתמיד מגיע בצלצול בדיוק. מה שאומר שאין לי זמן הבוקר להגיד שלום לכולם ולשאול איך היה אתמול הסרט שלא הלכתי אליו, כי הייתי צריכה לשמור על אחותי הקטנה.
התישבתי על הספסל של תחנת האוטובוס וחיכיתי שקו 7 יגיע.
הזמן עבר, וכשהאוטובוס הגיע השעה הייצתה כבר רבע לשמונה. יופי, האוטובוס הזה שוב איחר, ואיתו גם אני אאחר עוד מעט...
מצאתי לי ספסל פנוי לקראת סוף האוטובוס המלא באנשים והתישבתי ליד החלון.
השעון שלי המשיך לתקתק והאוטובוס הנדיב לקח את הזמן ועצר בכל תחנה ותחנה.
חמש תחנות לפני התחנה של בית הספר לאוטובוס עלה..... מי אם לא אריאל? נזכרתי בחלום שלי, בו הוא הופיע.
הוא התקדם לעברי, מחפש ספסל פנוי. עקבתי אחריו במבטי, מתפללת שהספסל האחרון הפנוי באוטובוס הוא זה שלידי.
אומנם טעיתי, אבל כשאריאל ראה אותי, הוא לא היסס לרגע ובא לעברי בצעד בטוח.
"אפשר?" הוא שאל מצביע על הספסל שלידי.
"כן." עניתי, והורדתי את הילקוט שלי לריצפה.
אריאל התישב.
זה הייה הפרק הראשון.
תגיבו בבקשה, טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz