חמש תחנות לפני התחנה של בית הספר לאוטובוס עלה..... מי אם לא אריאל? נזכרתי בחלום שלי, בו הוא הופיע.
הוא התקדם לעברי, מחפש ספסל פנוי. עקבתי אחריו במבטי, מתפללת שהספסל האחרון הפנוי באוטובוס הוא זה שלידי.
אומנם טעיתי, אבל כשאריאל ראה אותי, הוא לא היסס לרגע ובא לעברי בצעד בטוח.
"אפשר?" הוא שאל מצביע על הספסל שלידי.
"כן." עניתי, והורדתי את הילקוט שלי לריצפה.
אריאל התישב.
"היי" אמרתי.
"היי" הוא ענה. "זה לא האוטובוס ששאת נוסעת בו בדרך כלל, נכון?" שאל.
"כן. פספסתי הבוקר את הקו שלי אז עכשיו אני פה." השבתי.
בדרך כלל אריאל מסתובב עם החברים שלו, ואני -עם שלי, כך שלא יוצא לי לראות אותו הרבה מחוץ לבית הספר.
"פגשתי אתמול את כל החברים שלך בבית הקולנוע. לא היית שם." הוא אמר.
"כן, הייתי צריכה לשמור על אחותי הקטנה." אוף. דווקא אתמול הוא הסתובב עם כולם, ודווקא אתמול הורי נדבו אותי להיות שמרטפית.
"בת כמה אחותך?" הוא שאל.
"שנה וחצי."
"ואיך קוראים לה?" המשיך לתחקר.
"שני."
"שם יפה."
"לך יש אחים?"הפעם הייה תורי לשאול.
"אחד קטן בן חמש."
"ולו איך קוראים?"
"יואב."
טיפות גשם כבדות וקרות החלו לזלוג על שמשת החלון. הבטתי החוצה.
"אני אוהב את החורף." הוא אמר, כאילו דיבר אל עצמו.
"כן, זו העונה האהובה עלי." סיפרתי, ולפתע נזכרתי בקרני השמש וברוח החמימה שעטפה אותי בחלום ליל אמש שלי.
ירדנו מהאוטובוס ביחד, נרטבים תחת גשם הזלעפות.
"שכחתי את המטריה בבית..." חשבתי בקול רם.
אריאל שמע אותי ושלףמהתיק שלו מטריה שחורה גדולה.
"בבקשה." הוא פתח אותה עבורי.
"תודה." השבתי.
צעדנו לכיוון בית הספר שלנו, תחת מטריה אחת, רצים כמעט, בשביל לא לאחר.
"אתה תמיד רץ לבית הספר מהתחנה?" שאלתי.
"כן. אני נוסע קבוע על קו 7, אז בדרך כלל אני מגיע בסביבות השעה הזו לפה."
"ולמה אתה לא לוקח את קו 5 שמגיע רבע שעה קודם? אני תמיד נוסעת בו ואני מגיע מוקדם."
"לא יודע... שאלה טובה..."
ועוד משהו: במסגרת תחרות שירים לכבוד חגיגות השישים לישראל כתבתי שיר בנושא.
אז רציתי להראות לכם, ואני מבקשת שלא תעתיקו, תפרסמו או תשתמשו בנתונים מהשיר, עד להודעה חדשה....
טוב, אז זה הולך ככה:
*נחסם מפני אנשים שעלולים לגנוב קרדיטים ורעיונות, סליחה...*
טוב, אז זה הייה השיר, ואני מצפה לתגובות גם על הפרק וגם על השיר, טוב?
אז יאללה, לעבודה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz