בלוג הסיפורים שלי

"אני רעבה." אמרתי, ובדיוק באותה השנייה טום אמר בדיוק את אותו הדבר.

"אני שם משהו על האש, גם אני רעב." ביל אמר, ואף אחד לא התנגד.

הוא הוציא מחבט ומילא אותה בשמן, וחיכה שהוא ירתח, כדי לטגן איזו קציצה או צ'יפס.

לאחר מכן הוא בא והתיישב לידנו על הספה בסלון, והתחלנו לקשקש שוב, כמו תמיד.

עוד באותו הבוקר גוסטאב וגאורג יצאו לחופשה בקצה השני של גרמניה, ושלושתנו – טום, ביל ואני נשארנו בבית להעביר את השבוע לבדנו.

"ביל," עצרתי אותו מרצף דיבורו, "מה שמתה על האש?" שאלתי לנוכח ריח שרוף.

"בסך הכול שמן." הוא ענה, מאמץ את אפו ומנסה להריח את מה שאני מריחה.

נבהלתי, ומהר קמתי ויצאתי לבדוק מה קורה במטבח. פתחתי את הדלת של המטבח, ופרצה עלי אש חמה ורותחת, שהתחילה להשתלט על וילונות שהיו בסלון ועל כלי עץ נוספים שעמדו בדרכה.

נבהלתי וברחתי לאחור.

טום התחיל לרוץ בפאניקה אל עבר היציאה מהבניין, אבל האש השיגה אותו והוא לא הספיק.

"אל עליית הגג." ביל הורה לשנינו, ושלושתנו רצנו במעלה המדרגות שהובילו אותנו אל יציאה שהוציאה  אותנו לעמוד על הגג.

טום רץ במהירות שיא.

אחרי שביל, שרץ אחרון מאחורינו יצא אל האוויר הפתוח שעל הגג, הוא סגר את דלת המתכת בטריקה.

"אני מקווה שעד שתגיע עזרה זה יגן עלינו." הוא אמר מזיע כולו, ומצביע על דלת המתכת המבודדת מגזים רעילים בדרך כלל.

טום ניראה בפאניקה גמורה, וניגשתי לעזור לו.

"טום, תירגע, זו בסך הכול מעט אש. עוד מעט יגיעו הכבאים והכול יהיה בסדר.

הוא  עצם את עיניו, מנסה להסדיר את נשימתו.

"זה לא יעזור." ביל אמר לי, והתקרב אלינו. "טום מפחד מאש."

"מה?" שאלתי בפליאה מסתכלת על טום. "אז... איך...? כל ההופעות...... והאש....."  ניסיתי להביע את עצמי.

"כל ההופעות עם האש על הבמה, למה את חושבת שתמיד הייתי כל כך קרוב אל קצה הבמה בהופעות האלה?" הוא הסביר לי.

נשענו על מעקה הגג, שלא הייה גבוה יותר מהמותניים שלי.

לפתע הדלת נפרצה, ואש חמה פילחה את האוויר, מפחידה את טום כל כך עד שהוא נשען אחורה, איבד את שיווי משקלו ונפל....

"טווווווווום!!!!" שמעתי את ביל צורח, והוא רץ אליו, מושיט לו את ידיו, אבל כבר הייה מאוחר מדי. מהחלון הפתוח שבקומה מתחתינו יצא עשן סמיך, שהסתיר את שדה ראיתנו. הוא נעלם מעיננו.

ביל נשאר עומד ליד המעקה הנמוך בפה פעור ועיניים המומות כחצי דקה, עד שבאמת הבין מה קרה הרגע.

"מה......" הוא מלמל בגרמנית, מנענע את ראשו בעדינות הנה והנה.

עוד לפני שהספקתי לקלוט בעצמי את מה שקרה הרגע ביל נעמד על המעקה, כבר מוכן ומזומן לוותר על כל החיים שלו ולקפוץ אחרי אחיו.

"לאא!" צעקתי לו ותפסתי את ידו ואת חולצתו, מנסה לגרור אותו אחורנית בחזרה.

"תעזבי אותי!" הוא צעק עלי. זו הייתה הפעם הראשונה בכל שלושת השנים האחרונות שהוא צעק עלי בצורה שכזו. יכולתי ליראות אותו אפילו בוכה. מעולם לא ראיתי אותו בוכה, ואם כן אז זה הייה מצחוק.

"אני חייב ללכת..." הוא מלמל לי בגרמנית, מנסה לעצור את הדמעות.

בעצמי ניסיתי לחסום את דמעותיי, רק כדי לשדר ביטחון, כדי להרגיע מעט את ביל.

"תפסיק כבר!" צעקתי עליו חזרה, מושכת אותו בשארית כוחותיי אחורנית, מרחיקה אותו כמה שיותר מסף הגג.

מהר במקומו נעמדתי אני על הגדר, עם הפנים אליו. הוא נעמד, מתכונן לבוא ולתפוס אותי.

"אם אתה מתקרב עוד צעד אחד אני קפצת!" איימתי עליו. ידעתי שזה הסיכוי היחיד שלי להרחיק אותו משם, וגם לא הייתה לי שום בעיה למות למענו.

"נגה, אל תעשי את זה!" הוא ביקש, בקולו שמעתי תחנונים. "חוץ מזה, שאם את קופצת את יודעת שאני אבוא אחרייך, ולא תשיגי בזה כלום."

"ככה תיתן לי למות?" שאלתי.

"לא! ברור שלא!" הוא נענע בראשו, ופניו התחילו לנצוץ מהדמעות שנמרחו עליו.

"אז למה אתה רוצה לקפוץ אם אתה יודע, שבדיוק כמו שתקפוץ אחרי אני אקפוץ אחריך?!" לא הצלחתי יותר להחזיק את הכול בפנים והדמעות פרצו מעצמן.

"איך אתה יכול ככה לוותר על הכול?"  שאלתי, מנסה להרוויח זמן, מתפללת שהעזרה כבר תגיע.

"מה יחשבו כל המעריצים שלך? ששואבים ממך את כל הכוחות שלהם להמשיך בחיים? אם אתה מוותר ככה על החיים בגלל מישהו, שאתה אפילו לא בטוח אם הוא באמת מת או שלא, אז למה לכל אלה שהולכים בדרכך להמשיך לחיות?" הוא הקשיב בעיון, הדמעות המשיכו לזלוג על פני שנינו.

"ומה יקרה לגוסטאב וגאורג? מה הם יעשו במהלך החיים? הם יחיו את כל שארית חייהם בייסורי מצפון על כך שלא היו כאן היום כדי למנוע משניכם להעלם. ומה יהיה על אימא שלכם? היא עוד עלולה למות מצער אם היא תאבד את שניכם במכה! ושיילה? יכולים לשלוח אותה לבית יתומים, ואת שארית חייה היא עוד תעביר בניקוי בתים של אנשים זרים. וכל זה, בגלל מה? בגלל שאתה לא הייתה בטוח לגמרי שטום מת, אבל בכל זאת החלטת להתאבד? וחשבתה אי פעם על המשפחה שלי? על ההורים שלי, שיושבים בישראל, וכל יום רק חושבים מה יעלה בגורלי, על אחותי הגדולה, שרק מחכה שאני אחזור כדי לדעת שהכול בסדר איתי, על האח הקטן שלי, שמודע לעניין שיש לו אחות גדולה והוא בקושי יודע עליה, או על אחותי הקטנה, שמיום ליום רק שוכחת אותי עוד ועוד, כי אינה רואה אותי? חשבתה אי פעם על החברות שלי, שכנראה כבר מזמן שכחו אותי כי הן אינן יודעות מה עובר עלי? ואת כל זה נטשתי. כן, נטשתי את זה רק בשביל בן אדם אחד, רק בגלל שידעתי שהוא יוכל לחלוק איתי אהבה. את כל העבר שלי והחיים שלי נטשתי בשביל עתיד לא ידוע, מבולבל וכנראה שגם חסר סיכוי. אבל אני מעולם לא איבדתי תקווה, ותמיד האמנתי שהכול יהיה בסדר, ושאני בחרתי בבחירה הנכונה ובאיש הנכון. האמנתי שאני יודעת מה אני עושה. אל תאכזב אותי. אל תגרום לי להתחרט על כול הרגעים המקסימים שהיו לי איתך." והדמעות – לא עוצרות. "בבקשה, ביל. אל תהרוס את החיים של כל כך הרבה אנשים במכה אחת." התחננתי. בהתחלה הייה לי קשה להאמין שאני מסוגלת לנאום בצורה מרשימה שכזו.

הוא הסתכל עלי, כל פניו רטובות לחלוטין. גם פני היו ככה. רטובות, ועצובות. מתייסרות מהמחשבה על מה שעלול לעלות בגורלו של טום.

ביל השפיל את מבטו אל הרצפה, מנסה לשלוט בעצמו.

עצמתי את עיניי, משתדלת לא להתחיל לבכות בנוסף לכול עוד בקול רם, ולגרור אחרי גם את ביל, שממילא הייה לי ברור שהוא יזדקק לטיפול פסיכולוגי לאחר שנצא מהצרה הנוראית ומהטראומה הזו.

כשפקחתי את עיניי שוב, ביל עמד מולי, מסתכל ישירות אל תוך עיניי. אבל הייה לי קשה מאוד ליראות, כי הדמעות חסמו את ראייתי. איבדתי לפתע את שיווי משקלי, והרגשתי עצמי מחליקה לאחור, ישר אחרי טום.

יד תפסה אותי, ומשכה אותי קדימה, מונעת ממני ליפול אחורנית אל מסכת העשן שהייתה מתחתי, ומעל טום.

ביל משך אותי קדימה, ושנינו נפלנו על הרצפה. הוא תפס אותי, הוא מנע ממני ליפול. הוא הציל אותי. מה שאמרתי לו באמת השפיע עליו!
הרגל שלי התחילה פתאום לכאוב נורא. כבר הכרתי את הכאב הזה. סובבתי את הקרסול. זה אומר שלדרוך עליו עכשיו יהיה לי נורא קשה...

התיישבנו. הוא הביט לי לעיניים, ולא הייה יכול  יותר לשמור את כל הבכי בפנים, אז הוא התחיל לבכות בקול, ולא רק בדמעות.

"הוא חיי. אני יודעת שהוא חיי." ניסיתי להרגיע אותו, או שאולי ניסיתי להרגיע את עצמי יותר?

המראה שלו ככה שבר אותי, ובכיתי גם אני בקול.

תחושת הזמן אבדה לנו לחלוטין, ולכן לא יכולתי לדעת כמה זמן ישבנו ככה, מחבקים אחד את השני, ומנסים לעודד אחד את השני, בוכים אחד אל תוך כתפו של השני, עד שהגיעה העזרה.

הכבאי פרץ את דלת המתכת שנסגרה שוב עוד לפני שבכלל הספקתי לנאום לביל כל כך הרבה.

ביל ואני הרמנו את מבטנו. הוא עמד שם, מחזיק בידו צינור מים.

אם הוא הצליח לעבוד דרך הדירה הבוערת בשלום – אז גם אנחנו יכולים!
באותה השנייה שכחתי את הקרסול, ושנינו קמנו (כשאני מעוותת את פני בכאב) והתחלנו לרוץ.

עברנו דרך הדירה. כלום לא הייה לנו איכפת. ביל החזיק לי את היד, גורר אותי איתו, ודואג שאני לא אשאר מאחור.

הכול הייה מלא עשן, וזה הקשה על נשימתנו וצרב את עינינו. רצנו כול עוד נפשנו בנו, רק ליראות עד כמה הנזק של טום חמור. רק לדעת.... האם שרד הוא? הדמעות חזרו להציף את עיניי.

יצאנו מהדירה ודילגנו על כל המדרגות, עד שהגענו לקומת הקרקע.

כל מה שהצלחתי לקלוט באותו הרגע הייה אמבולנס, הרבה שוטרים שניסו להרחיק את העיתונות והסקרנים שהתקבצו במקום, ואת ביל בוכה. צרחות מכול מקום. בהלה.

הצלחתי לקלוט את שיילה בין קהל הנאספים רבה עם אחד השוטרים שייתן לה להתקרב. רצתי מהר לעזרתה. השוטר זיהה אותי ונתן לה להיכנס.

שיילה הסתכלה אלי, וראיתי בעיניה דמעות מסתתרות.

היא רצה אליו, אל טום, בכול המהירות שלה. עד מהרה גם סימון – אמם של התאומים ושיילה הגיעה, ואני רצתי אל עבר האמבולנס. טום שכב על אלונקה, אימו מעליו, שיילה מחבקת אותה וביל עומד מהצד. הוא קפא מההלם. ניגשתי אל ביל.

"הוא חיי." הוא מלמל לי אל תוך האוזן.

"אני יודעת." השבתי.

"שני אנשים בלבד יכולים לעלות לאמבולנס כמלווים." אמר לנו אחד מאנשי האמבולנס. אבל אנחנו חמישה – טום, ביל, שיילה, סימון ואני.

"אבל גם היא פצועה!" ביל פנה אל האיש, מצביע על הרגל שלי.

"בסדר, תעלו כולכם, רק בואו נזוז מפה כבר." הוא נכנע, וכולנו עלינו לאמבולנס.

כול הדרך הייתה שתיקה בין כולם.

כשהגענו לבית החולים פינו את טום מיד לטיפול נמרץ. כול האחרים, בניהם אני, ישבנו בחדר ההמתנה.

ניגש אלי דוקטור, וביקש ממני לבוא איתו כדי שהוא יוכל לחבוש לי את הרגל ולטפל בה.כשבאתי לעבור לכיסא הגלגלים שהרופא הביא איתו, ביל טפס אותי ביד וביקש שאני אשאר איתו.

העברתי את מבטי אל הדוקטור, והוא הנהן, ולאחר פנה ללכת.

כעבור כחצי דקה הוא שב עם תחבושות ודברים אחרים ביד. הרופא האדיב הבין אותנו, ולכן הביא את הדברים שלו כדי לחבוש לי את הרגל ישר אלי.

הוא התכופף על הרצפה חולץ לי את הנעל בעדינות. לאחר מכן התחיל בחבישה ובקיבוע.

הסתכלתי על שיילה. היא נרדמה על אמא שלה. כול הלחץ עייף אותה מאוד.

ביל הניח את ראשו על כתפי, כמבקש נחמה ממני.

אחרי שהרופא סיים את עבודתו, הוא נעמד ואמר לי: "הפציעה תחלים ככול הנראה בעוד כשלושה שבועות."

"כן, תודה." אמרתי. "אני כבר בעלת ניסיון בעניין הזה."

הרופא פנה ללכת.

בערך כרבע שעה לאחר מכן, ניגשה אלינו מזכירה של בית החולים.

"גאורג וגוסטאב התקשרו וביקשו למסור לכם שהם בשדה התעופה והם יגיעו לכאן בעוד כשעה וחצי." היא אמרה.

"תודה." הודתי לה בשם כולם, וחזרתי להשפיל את עיניי לרצפה.

הזמן המשיך לזחול באיטיות ובציפייה דרוכה. המתח ששרר באוויר הייה כמעט בלתי נסבל.

"קאוליץ." נכנס לפתע דוקטור אל חדר ההמתנה, קורא בשם משפחתו של טום כדי למצוא את מקורביו.

"כאן." סימון אמרה, ושמעתי את בהלתה בקולה הרועד.

"בקשר לטום קאוליץ. אני מניח שאת אימו?" הדוקטור שאל.

"כן." היא ענתה.

"לאחר נפילתו טום נחת על צד ימינו, על שיח שככול הנראה נשתל שם לפני כארבעה ימים. זהו נס אמיתי. הוא יצא מסכנת חיים, והפגיעות היחידות שהוא ניפגע הן שבירת יד ימינו בשני מקומות, ושריטות בכל גופו. חוץ מזה ראשו לא נפגע בכלל, וזה הדהים את כולם." הוא הודיע לנו.

סימון פרצה שוב בבכי של הקלה, על שבנה יצא מהצרה הזו בריא ושלם. שיילה חיבקה אותה, והחלה להזיל דמעות בעצמה.

ביל חייך בהקלה, והסתכל אלי.

"בוא נלך לשטוף לך את הפנים. זה יקל עלייך." הצעתי.

הוא הנהן ושנינו פנינו אל עבר השירותים.

"אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך." הוא פנה אלי פתאום. "אם לא היית איתי היום כדי למנוע ממני לעשות את המעשה המטופש שנכנס לי לראש..... אני לא רוצה לחשוב על מה שהייה עלול לקרות." הוא סיים.

חייכתי אליו, וליבי בכה בקרבי.

"גם אני לא הייתי עוברת את זה לבד." השבתי לו. "לא הייתי יכולה לצאת מזה שפויה בחיים אם לא הייתה שם כדי לתת לי מוטיבציה להמשיך."

הוא חייך אלי חזרה חיוך קטן ועצוב.

כשחזרנו סימון הייתה באמצע שיחה נלהבת עם אחד הרופאים שעבר שם במקרה, ונודע לנו לאחר מכן שהוא מטפל בטום, ומודיע לסימון כמה זמן טום צריך להישאר בבית החולים, מתי ישתחרר הביתה, מתי יוכל שוב לנגן ומתי להופיע עם הלהקה.

"הוא צריך להישאר בבית החולים כשלושה שבועות, עד שיתאושש ממה שהוא עבר. אני אישית ממליץ לשלוח את כל הנוכחים באירוע לטיפול פסיכולוגי. זה יכול לעזור לכם מאוד." הוא אמר לי ולביל.

"בעוד כשלושה שבועות הוא ישתחרר הביתה, ושלושה שבועות נוספים לאחר מכן הוא יוכל כבר לנגן שוב. אומנם זה יקרה בהדרגה, אבל לאט לאט הוא יצליח לחזור למצב כמו שהוא ניגן לפני התאונה.

אני ממליץ שרק שבועיים לאחר החזרה ללהקה הוא יתחיל להופיע שוב על במות גדולות ומכובדות כמו בעבר." הוא סיים את דבריו.

"דרושה לו תקופת החלמה יחסית ארוכה." ביל אמר לי.

"אבל אנחנו צריכים לקחת את זה בקלות ולתת לטום את ההרגשה שזה מעט ושכולנו תומכים בו רק כמה שאפשר." הצעתי.

"את צודקת." הוא השיב.

"אמ, סליחה," פניתי אל הרופא שוב. "אפשר לראות אותו?" שאלתי.

"הוא איבד את הכרתו. הוא אמור להתעורר בעוד כחצי שעה, אני משער." הרופא ענה.

"בבקשה," סימון ביקשה, "אני רוצה להיות שם כשהוא יתעורר."

"אני מצטער," הרופא פסל את הרעיון שלה בתנועת יד, "אני לא יכול לתת לכם להיכנס.

אחרי תחנונים רבים, הצלחנו לשבור אותו.

"בסדר. רק אל תעשו רעש. מספר החדר שלו הוא 376." הרופא אמר ומיהר להסתלק לפני שמישהו יראה אותו מוסר לידינו את מקום הימצאו של מטופלו.

התחלנו לצעוד ארבעתנו במסדרונות בית החולים. לבסוף מצאנו את החדר המיועד.

נכנסנו בשקט. ביל ראה את טום ואני הצלחתי ליראות בעיניו דמעה מסתתרת.

התקרבנו, מצאנו לנו כסאות וחיכינו. עברה כרבע שעה.

עוד חמש דקות. טום התחיל לפקוח את עיניו.

שיילה קלטה את זה ראשונה.

"אמא." היא לחשה.

סימון הסתכלה על בנה.

הוא פקח את עיניו לגמרי, וניראה כאילו מנסה להיזכר מאיפה הוא מכיר את האנשים שעומדים מעליו.

הוא עבר בעיניו על כול הפרצופים שהיו מעליו. אחר הוא חייך.

"אתם פה." הוא לחש כמעט ללא קול.

שיילה השתדלה שלא לפרוץ בבכי שוב.

סימון קפצה עליו בחיבוקים רטובים מדמעות.

אחר שיילה חיבקה אותו, והוא החזיר לה חיבוק עם ידו הבריאה.

התקרבתי ונשקתי לו על הלחי. זה הזכיר לי את הנשיקה הרחוקה מאוד שלי איתו לפני שלוש שנים, נשיקה שכמעט הרסה את חיי.

"דאגתי נורא." לחשתי לו.

אחר כך התרחקתי.

שיילה ניגשה אלי, ולחשה לי דבר מה. אחר לחשה את אותו הדבר לאימה.

יצאנו שלושתנו מהחדר, משאירות את שניהם לבד מאחור.

חיכינו בחדר ההמתנה. החלטנו שניתן להם חצי שעה, אלא אם ביל יקרא לנו.

באותו הזמן גאורג וגוסטאב פרצו את דלת המסדרון, מחפשים בעיניהם מישהו מוכר. הם ראו אותי, את סימון ואת שיילה ורצו אלינו.

"נגה, את בסדר?" גאורג שאל בבהלה.

"כן." עניתי.

"מה עם טום?" גוסטאב שאל. "ואיפה ביל?"

"ביל עכשיו עם טום בחדר, הוא בסדר גמור. הוא יצא מזה כמעט שלם. סך הכול יד שבורה בשני מקומות ושריטות בעיקר על הפנים.

הם נאנחו בהקלה.

"סימון," גוסטאב פנה אליה, "הכול בסדר איתך? איך את מרגישה?"

"אני בסדר גמור, אל תדאגו לי." היא ביקשה.

ישבנו בחדר ההמתנה, מחכים שמחצית השעה תעבור.

דיברנו עם גוסטאב וגאורג והסברנו להם על כול מה שהרופאים אמרו לנו.

לאחר שתיקה קצרה, שיילה ביקשה ממני לספר על מה שקרה.

השפלתי את מבטי לרצפה. רק עצם המחשבה על מה שקרה העלתה שוב את הדמעות לעיניי.

"אני לא אספר את זה לבד." התחמקתי. "אני בטוחה שגם טום רוצה לדעת את הגרסה המלאה, וחוץ מזה שאני לא אספר את זה בלי ביל. הוא חלק מזה, ואולי יש דברים שכרגע הוא לא מעוניין להעלות, כמו שיש חלקים שכרגע אני לא מעוניינת להעלות." ניסיתי להסביר.

"סליחה." היא ביקשה והשתתקה.

"אין על מה" הרגעתי אותה, ובאותה השנייה ביל בא וקרא לכולנו.

נכנסנו שוב לחדר. גסטאב וגאורג באו ודיברו קצת עם טום.

לפתע נכנסה לחדר אחות וביקשה מכולנו לצאת מהחדר ולתת לחולה (טום) לנוח.

"בבקשה," טום פנה אליה, "תני רק לשניהם להישאר." הוא אמר והצביע על ביל ועלי.

האחות העוותה את פרצופה, ויכולנו ליראות שהיא ממש לא הייתה מרוצה.

"בסדר." היא נכנעה. "רק אל תעשו רעש." אמרה ופנתה ללכת.

כולם יצאו, ושלושתנו נשארנו בחדר.

ביל יושב מצידו האחד של טום, ואני מצידו השני.

"עכשיו אני רוצה," הוא פתח, "שתספרו לי את הסיפור במלואו."

הייתה שתיקה למשך כחצי דקה.

"בוא נתחיל אחרת." הצעתי. "מה אתה זוכר מכל זה?"

ידעתי שצעד זה עוד עלול לגרום לפנים שלי להירטב מחדש בדמעות. אבל דרך זו הייתה עדיפה על דיבור ישיר על המקרה.

"מה אני זוכר?" הוא שאל, מנסה להרוויח זמן כדי להיזכר. "אני זוכר הכול עד לרגע ש..... עלינו לגג ואז.... אז שאלת אותי משהו על האש... ואז קרה משהו ונשענתי על המעקה. אחר כך כשהתעוררתי היו מסביבי המון אנשים, ואימא שלי, ו..... אז שוב התעוררתי פה, כשכולכם הייתם סביבי." הוא סיכם הכול בקצרה.

"הסיפור האמיתי הוא..... ש..... כשנשענת על המעקה בעצם החלקתה אחורה ונפלתה מהגג למטה אל הרחוב." התחלתי לספר לו. הכול הייה עוד מאוד טרי בראשי, ולכן הייה לי קשה.

ביל המשיך לספר. מדי פעם אני סיפרתי, ומדי פעם הוא דיבר.

טום שתק לאורך כול הזמן שדיברנו, מעכל לאט את מה שקרה.

"זה באמת מה שקרה?" הוא שאל המום.

"אתה מכיר אותנו כשקרנים?" החזרתי לו בשאלה.

הוא השפיל מבטו.

עברתי לשבת ליד ביל, הייתי צריכה קצת תמיכה מצידו.

הוא חיבק אותי, מאמץ אותי אליו.

הזמן המשיך לעבור.

אני עזבתי הביתה, ביל נשאר לישון שם עם טום.

כמה ימים לאחר המקרה הודיעו לנו שאנשים בכל העולם התאבדו באותו היום, עוד לפני שבכלל שמעו אם טום חי או מת.

"זה מעשה מפגר." זרקתי משפט לאוויר.

"כן, ואני לא הייתי פה אם לא היית אומרת לי את זה אז." ביל אמר לי.

שלושה שבועות לאחר מכן, טום השתחרר הביתה. שלושתנו עברנו טיפולים פסיכולוגיים שעזרו לנו להתגבר על הטראומה.

שבועיים אחר כך טום כבר חזר להרים את הגיטרה, ולנגן שוב עם הלהקה.

עוד שלושה שבועות חלפו, והטראומה כבר לא הציקה לאף אחד, אבל כולנו זכרנו אותה טוב מאוד. טום כבר הופיע פעמיים עם הלהקה, וקיבל אלפי מכתבי החלמה מהירה ממעריצים בכל רחבי העולם.

השנים המשיכו לחלוף. החיים המשיכו כהרגלם.

כל חודשיים דאגתי לערוך ביקור בישראל, וכל חצי שנה הייתי בבית עם ההורים, המשפחה והחברים למשך שבועיים.

הייתי מרוצה מאוד מהחיים שלי. החנות שפתחתי באיטליה שהכילה את קולקציות הבגדים שעיצבתי – NOGA KZ - הפכה לאחת המבוקשות, הנחשבות והיקרות ביותר באירופה, וכל שנה עיצבתי קולקציה חדשה, שהביאה לי פרנסה רבה.

טסתי ברחבי העולם והשתתפתי במסיבות של מעצבי בגדים גדולים מכל העולם, והוזמנתי לרבות אחרות שלא בכולן יכולתי להיות נוכחת.

העולם כבר הכיר אותי, חוץ מנגה פלד מעצבת הבגדים והחברה ה'חדשה' של ביל קאוליץ, גם בתור החברה החמישית של להקת טוקיו הוטל. ולא משום שניגנתי, כי לא ניגנתי, אלא משום שהייתי נוכחת בכל הופעה שלהם, בכל טקס שהם השתתפו בו, ובכול ראיון שרואינו בו. מבחינת הנוכחות, הייתי כמו חלק נוסף של הלהקה.

כשהגעתי לגיל 25, התאומים קאוליץ, שלא הפסיקו לנגן וליצור מוזיקה חדשה לרגע עם גוסטאב וגאורג, כבר היו בני 27.

ביל הזמין אותי למסעדה המפוארת ביותר בגרמניה, וטסנו לשם במיוחד לארוחת ערב, התארחנו במלון הצמוד למסעדה, ונהנינו מכל רגע.

בערב, ביל ירד על הברך וביקש ממני להינשא לו. הייתי מאושרת, למרות שציפיתי לזה.  הסכמתי, והבטחתי לו שכשאגיע לגיל 26, אתחתן איתו.

הוא שמח, ומאז אותו היום, היינו רשמית - זוג מאורס.

נישואין אלה לא גרמו לפירוק הלהקה,וגם לא להידרדרותה. טוקיו הוטל נשארו טוקיו הוטל, ומשפחת קאוליץ רק גדלה מעט יותר.

תם ולא נשלם