"התנשקנו." טום חזר על דברי בברור.
ביל פתח וסגר את פיו כמה פעמים, מנסה להוציא כמה מילים, אבל הוא לא הצליח.
טום הסביר לו בדיוק מה קרה.
פניו של ביל האדימו מכעס. מעולם לפני כן לא ראיתי אותו כך.
הוא פתח את פיו בשביל לצעוק, אולי זה הייה מהלם. התקווצתי בתוך עצמי.
"טום." הוא פנה אליו בטון תקיף. "צא מפה." ביל אפילו לא הסתכל לכיוונו.
טום קם בשקט, נמנע מלהביט בעיניי, ויצא מהחדר בדממה. הוא סגר את הדלת אחריו.
ביל התהלך בחדר בדממה מצד לצד, הלוך ושוב. אפשר הייה להבחין שבתוכו הוא נלחם בעצמו, הוא שידר אי שקט וכעס, למרות שלא אמר עוד כלום. השתדלתי לא להביט בו, למרות שהייה לי קשה. התפללתי שהוא כבר יגיב ויוציא הכל ואז זה יגמר, הקטע המסריח הזה, שלא יכולתי לסבול יותר.
"ביל," לחשתי. "אני מצטערת..." דמעות עלו בעיניי, ולרגע חשבתי שהוא לא שומע אותי.
"אני לא אתחיל לתת לך פה נאומים או לצרוח עלייך." הוא אמר פתאום. "אני בטוח שאת הבנת מה עשית. צעקות ושינאה לא יעזרו פה. חוץ מזה שאני בטוח שאת יודעת, עד כמה שאת חשובה לי. ועד כמה נפגעתי ממך. כמה הקדשתי לך מחיי. אפילו טום הגיע אלי בזמן האחרון והתלונן שהוא מרגיש שאני מזניח אותו. או שאולי בעצם את לא יודעת?"
הבטתי עליו, אבל הוא לא העז להסתכל עלי. קרן אור שפגעה בעינו עזרה לי לראות שבעיניו יש דמעות. המראה הזה כמעט ששבר אותי, אבל החזקתי את עצמי.
"נגה," הוא היישיר אלי מבט פתאום. את השם הזה, השם שלי, הוא אמר עם רכות מסויימת בקולו. "אני באמת אהבתי אותך." קולו נשבר באמצע המשפט, והוא יצא מהחדר מהר.
לא יכולתי יותר להחזיק את עצמי. התחלתי לבכות.
הכל עבר לי שוב בראש מהר: הכעס הלא צודק שלי על כולם בגלל העבודה, היציאה לטיול עם טום, הפארק, הנשיקה......
פתאום הבנתי עד כמה באמת אני טיפשה. הוא נתן לי הכל, כל מה שרציתי, הקדיש לי יותר מהמצופה מחבר, אהב אותי כמו שאני מעולם לא יכולתי לאהוב, הוא הזניח אפילו את הלקה קצת רק בשבילי. בשבילי ובשביל הטיפשות שלי!
אפילו היחס שלו לטום השתנה עבורי! אני כל כך טיפשה! המילים האחרונות שלו עוד הדהדו בראשי: 'אני באמת אהבתי אתך'...
חזרתי על משפט זה שוב ושוב, ולא הצלחתי להבין באמת מה משמעות הדבר. לאחר חשיבה ממושכת, פירשתי מילים אלה: הוא אהב אותי. הוא אהב אותי פעם, ולא יאהב שוב. הוא אהב אותי. פעם, מזמן. עכשיו כבר לא.....
בשעות הבוקר המוקדמות שלאחר מכן, מצאתי את עצמי על מטוס בדרך לישראל.
*עכשיו עולה בי המחשבה..... האם להמשיך את הפרק מכאן כי הוא מאוד קצר, או לחכות עם זה עוד יום אחד, למתוח אתכם...... זו שאלה טובה.....*
*אחרי חשיבה מעמיקה, החלטתי להמשיך XD*
כל הטיסה חשבתי על מה שקרה שעות מספר קודם לכן. ידעתי שמה שאני עושה עכשיו זה הריסה מוחלטת של החיים שלי. אני אחזור לישראל. אנשים יראו אותי, יזהו אותי, ויראו שאני לבד. הם יחשבו שאני באמת מפגרת כשיראו שאני לא מתאימה לו! גירשתי את המחשבות האלה מיד מראשי. חשבתי על זה, על כמה שאני מפגרת, שאחרי מה שעשיתי אני עוד חושבת על מה שאנשים יחשבו עלי, ועל זה שזה לא מגיע לי. אבל זה כן מגיע לי, מגיע לי ועוד איך! עונש חמור אני צריכה לקבל פה! ואם מישהו אחר לא יתן לי אותו - אני אעניש את עצמי! עם כל הטיפשות שיש בי, כל האנוכיות הזו, אני עוד עלולה להתחיל לרחם על עצמי! על כמה שאני מפגרת!
למרות הכל, למרות התחושה הבילתי נסבלת, למרות המחשבות הנוראיות שלא עוזבות אותי, ידעתי שהתאבדות זה בהחלט לא פיתרון! לרמה כזו אני לא אגיע! לוותר על כל כך הרבה בשביל מה? רק כי אני מפגרת? לא! או אולי בעצם כן......? לא! אסור לחשוב מחשבות כאלה! הרי אבא אמר לי כמה פעמים בחיים - לא משנה מה קורה, אסור לוותר על מתנה גדולה שכזו! החיים הם המתנה הכי גדולה שתוכלי לקבל אי פעם, ולא חשוב כמה רע, אסור לוותר על זה! - כן. באותם ימים כששמעתי את זה, הבנתי והפנמתי, וזו הסיבה שהיום אני עדיין בין החיים.
המטוס נחת. ניגשתי להוציא את המזוודות שלי, ויצאתי החוצה אל הכביש, במטרה לתפוס מונית.
נכון, ביל לא יודע על דבר טיסתי, אבל הוא בטח ישמח מאוד. אני בטוחה שהוא לא מסוגל יותר לראות את הפנים שלי אחרי הבגידה הזו, ועוד עם אח שלו! אוי! איך לא חשבתי על טום!? עכשיו הוא בטח מקבל נאום מביל.... או שלא? אולי הוא בכלל מקבל את אותן מילים שאני קיבלתי? על כך שהוא הדבר הכי חשוב לו בעולם, שהוא הייה עושה הכל בשבילו, ועכשי הוא נבגד על ידו? חוסר הוודאות אכל אותי, והמחשבות שהייתי שקועה בהן גרמו לי לפספס את המונית שעברה לידי.
מהר מאוד הגיעה מונית נוספת ועליתי עליה. כסף ישראלי לא הייה עלי, אז הנהג הסכים לקבל גם באירו. מזל..
הנסיעה מתל אביב לחיפה הייתה מהירה יותר משזכרתי. במשך כל הדרך המשכתי לחשוב ללא הרף על העתיד שלי, של טום, ושל ביל, איך גוסטאב וגאורג יקבלו את העובדה שנעלמתי, האם ביל יחייך לעצמו כשהוא יראה שעזבתי? מה יהייה על מרין, שנשארה בגרמניה, מקורבת לגוסטאב, בזכותי? האם זה יגרום לערעור בקשר שלהם? כמה שתנועה אחת קטנטנה, שנקראת נשיקה יכולה לפגוע בהתנהלות של חיים שלמים. האם אני אחזור לבית הספר? ידוע לי שהלימודים כאן התחילו, הרי ספטמבר כבר עבר מזמן.... אנחנו עכשיו בפברואר, וזה אומר שתעודות מחצית השנה כבר ניתנו לתלמידים... ינואר הרי זה המחצית של השנה, וחודש עבר כבר מאז...
"סליחה?" הנהג שאל אותי. ניערתי את ראשי והייתי מבולבלת. לרגע לא הבנתי איפה אני. "הגענו."
"אה, כן." אמרתי בהיסח הדעת ושילמתי לו. אחר כך יצאתי והוצאתי את המזוודות מתא המטען בעצמי, למרות שהנהג ביקש לעזור לי.
התחלתי לפנו לכיוון השביל המוביל לביתי. מה יקרה בהמשך? איך ההורים שלי יגיבו על מה שקרה? לספר להם על הנשיקה או לשמור זאת לעצמי? לפתע עלתה בי המחשבה שהשמועות עוד יפרחו להן, וכמה שנכחיש, העולם יוודע מהר מאוד לאמת. מה ען אחותי הגדולה? יהיו לה עצות בשבילי כמו תמיד? היא בטח בצבא עכשיו.....
הרגשתי חסרת אונים והדמעות שוב הציפו את עיניי.
*מעכשיו - המשך יבוא XD!! בזמן האחרון לא עדכנתי כי מחלה תקפה אותי [שוב XP] ועכשיו מצאתי קצת כוח ורצון להמשיך ולעדכן XDD אז חשוב לי שהאנשים הבאים ידעו שאני אוהבת אותם: משי, נעה, ולריה + גלי, אלינה - את תמיד פה בשבילי, אני מעריכה את זה מאוד, וקורנפלקס!!! [טוב, חן, אני אמצא לך שם אחר פחות מביך XDD]*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz
