אתה אחת הסיבות העיקריות להתפתחות האדישות שלי.
אני זוכרת שהייתי קטנה, והיה יום עצמאות אחד, ויום אחרי הצטלמנו והתחלתי לבכות כי צילמת את אחי עם יותר צעצועים ממני..
אני זוכרת טוב איזה ריב אחד שהיה לכם, בכניסה לבית.
אני זוכרת שנסענו לבקר אותך באיזה מקום רק כשזה קרה לך...
אבל אני בכלל לא זוכרת את היום, את התקופה, כשזה קרה לך.
אבל אתה הבאת את זה על עצמך. אתה החלטת להתחיל עם זה, ולהמשיך עם זה...
ולבסוף - היית צריך לאכול את הדייסה שבישלת, ואתה צריין צריך לעשות את זה.
לא ראיתי אותך ממש הרבה זמן, מהחופש הגדול של 2008, כשהייתי בסוף כיתה ט'.
ואתה מתקשר... והיא מקצרת את השיחות איתך... ואני לפעמים עונה לך ומדברת איתך באדישות,
ולפעמים משתיקה את הטלפון ובכלל לא עונה. כי אין לי כוח אליך.
אבל אחרי שניתקת כבר, ולא עניתי לך, אני מתחילה לחשוב... ואז לעזוב את זה בצד.
וזו אחת הפעמים היחידות שדהתחלתי לנתח את זה.
"את הבנאדם היחיד שנשאר לי בעולם הזה..." וזה באמת נכון.
כי אין לך לא את אמא שלי, לא את אמא שלך, לא אף אחד. אני היחידה שנשארתי לך,
שעדיין... אוהבת אותך.
ולמרות שאני יודעת, שאתה כבר כמה שנים טובות שם, ולא עושה כלום עם עצמך, וחושב כל היום
רק מתי אתה תמות כבר... ואין לך מה לעשות עם עצמך...
אני עדיין לא עונה לך.
כשאתה אומר לי "למה את לא באה לבקר אותי? אם היית רוצה היית יכולה...",
אני לא מתייחסת לזה. אבל בתכלס, אתה צודק.
אם הייתי מראה קצת אכפתיות מהצד שלי, "אני אוהבת אותך" לפעמים...
זה היה משפר את הרגשתך. אבל אני לא עושה את זה.
אני מסננת אותך,
אני מדברת איתך באדישות,
אני לא מבקרת אותך,
אני לא מראה לך טיפת סימפטיות שבת צריכה להפגין כלפי אבא שלה.
וכן, תשעים ותשעה אחוזים מהמקריפ, אני אומרת שזו אשמתך.
שאתה צריך לקצור את היבול שזרעת. ככה אני מתחמקת, כדי לא להרגיש, ובעיקר -
כדי לא להפגע.
והרי "אבא זה לא מישהו מבחינה ביולוגית, זה מישהו שמגדל אותך..."
זה גם אחד מהתירוצים שלי.
ועכשיו, זה אחוז אחד מהמקרים, שאני יושבת ומתייפחת, שאני באמת חושבת עליך לעמוק.
ואני מבינה, ומפנימה,
שלמרות שהכל בגללך, אני צריכה לעשות משהו.
אני צריכה להיות אכפתית, תומכת, אוהבת. אני צריכה לבקר אותו והכל,
למרות שהכל אשמתו.
הרי אני הבת שלו,
אני הבנאדם היחיד שיש לו בעולם הה, ואני לא עושה את כל זה.
ואתה לא יודע את זה, אבל בפנים, אני מרגישה כ"כ לא טוב עם זה.
אבל אתה לא יודע, ולא תדע את זה.
כשתעבור מהעולם הזה, אני יודעת שאני אמטער על כל זה,
שלא ביקרתי, שסיננתי, על הקרירות שלי.
אני מצטערת,
אני בנאדם ממש אבל ממש לא בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
