סקיצות

אני לא יכולה יותר.

אני לא יכולה יותר לחייך בצביעות

לעמיד פנים שהכל טוב ויפה

שאני לא מתרסקת.

אני כבר לא מכירה את עצמי

לא יודעת מי אני בכלל

ואין מי שמחפש את גילי של פעם, את גילי שאני ממש מנסה למצוא.

רציתי שתקרא את הכל באותה שניה

שתסובב את האוטו ותחזור

רציתי שתתקשר אליי ותגיד לי לרדת למטה

שתשתוק

שתסתכל לי בעיניים

ותנשק.

רציתי שתחבק ולא תעזוב

שאני ארגיש שמישהו מסוגל להכיל את כל הצער שלי בזרועותיו

את כל העצב.

רע לי.

רע לי ואין כתף אמיתית לבכות עליה.

לא בגללכם, בגללי.

כי אני איבדתי אמון באנשים.

ואתם פה, אני יודעת שאתם פה,

אתם תמיד פה

אבל אני לא מצליחה

לא מצליחה לשחרר מעצורים לידכם

לא מרשה לעצמי להישבר

להתרסק

לא מצליחה לבכות באמת.

אני מתה מפחד

להראות לכם את החולשות

אני מפחדת ליפול ושלא יהיה מי שיתפוס אותי למטה.

ושורף לי שהפנו לי גב גם שלא הגיע לי

עדיין שורף

ושורף לי שיש מלא חברים טובים ואני לא מסוגלת לסמוך על אף אחד באמת

שורף לי ששיקרתי לעצמי

ששכנעתי את עצמי שאני לא מרגישה אליך כלום

ושאני לא אפגע.

אבל אני כן

וכל כך רציתי

בפנים, הכי רציתי בעולם.

נמאס לי מהלבד

אני לא מחזיקה מעמד יותר

לאט לאט הרצפה בולעת אותי

והגוש שיש לי בבטן רק ממשיך לגדול.

אני לא מסוגלת להיות לבד יותר

אני נופלת ואף אחד לא מחכה לי למטה כדי לתפוס.