סקיצות

אני כל כך מתגעגעת לתחושה הזאת של מישהו שאוהב עד עמקי נשמתו, עורג, מנשק. אני רוצה לשמוע שוב את המילים "אוהב אותך", רוצה ללכת לאיבוד בחיבוקים גדולים של זרועות שמקיפות אותי בריח גברי.

אני תוהה עד מתי אני אחכה... עד מתי אני אמשיך עם סטוצים רגעיים או ממושכים, עם בנים שמתחלפים כמו גרביים מסריחות.

נמאס לי.

ואני זוכרת איזו הרגשה מדהימה זו, כאילו כל העולם בכף היד שלי.

וזה שטחי, וזה מגעיל שככה אני מרגישה רק כשאוהבים אותי באמת, אבל ככה זה, זו אני.

אני חוששת שבשלב מסוים נשיקות יאבדו ערך אמיתי; מגע אינטימי כלשהו, גם אם הוא בשפתיים בלבד, יאבד משמעות אמיתית.

בינתיים זה לא ככה... אבל זה מפחיד אותי.

ולא, אני לא אשקר ואגיד שזה לא כיף ומחמיא כל הבנים האלה, כל הפלירטוטים, החיוכים... זה מחמיא, זה כיף, מרטיט ובין השאר מעביר את הזמן יופי.

זה היה טוב עבורי אחרי קשר של 8 חודשים, להתפרק קצת, אבל כרגע זה כבר לא מספיק, כרגע אני רוצה יותר.

אבל לעזאזל, זה לא בא בהזמנה... אז צריך לשבת ולחכות יפה יפה.

להתאזר במלא סבלנות ולחכות להוא שיאהב למרות כל הפאקים, יאהב כל מה שיש בי...

(כרגע זה בכלל לא נראה לי סביר והגיוני... אבל ניסים קורים לא?).

יהיה בסדר (נכון?)